השורות הבאות נכתבות בעוד הדמעות מלווייתו של אלכס דנציג הי"ד טרם התייבשו.
הלוויה התקיימה ביום ראשון, כ"א מנחם-אב, 25 באוגוסט, בקיבוצו, ניר עוז. אלכס, איש אדמה וספר, חקלאי ומרצה נערץ, נחטף מביתו באירועי הדמים של שמחת תורה ונרצח בשבי.
מאות אנשים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, ליוו את אלכס בדרכו האחרונה. רבים מהם, כמוני, היו תלמידיו בבית הספר להוראת השואה ביד ושם. גם לאחר שנים, אלכס הטביע בנו חותם בל יימחה. אלכס לימד אותנו שכדי להבין את קורות עמנו, יש להתחיל באלף שנות יהדות פולין. כדי לנסות לתפוס את ממדי השואה, עלינו להבין גם את ההקשר הכללי, הלא-יהודי.
אלכס לימד אותנו להיות מדריכים. לא אשכח כיצד במהלך מסע ההכנה, אלכס ביקש מהמדריך התורן לדבר ללא דפים. 'פה אתה לא מורה. אתה מדריך', אמר לו אלכס. 'תפקידך לחבר את התלמידים למקום ולסיפור. להקשיב להם. לא להרצות עובדות ונתונים".
מעבר לידע הפנומנלי, הייתה זו אישיותו הייחודית שנחרטה בלב כולנו. מורה ומחנך, חקלאי וחלוץ. יהודי, ישראלי ואיש העולם הגדול. האישיות שלו שידרה שאפשר גם וגם. אלכס לא ויתר על זהותו כקיבוצניק מהשומר הצעיר, אך תמיד כיבד את השונה ממנו, יהודי ולא-יהודי כאחד. מגוון האנשים מכל קצוות החברה הישראלית, כולל נציגי שגרירות פולין, שהגיעו ללוויה, העידו על הכבוד הרב שרכשו לו ולדרכו.
במהלך הלוויה לא הצלחתי להפסיק לחשוב מה השתבש אצלנו. מדוע האווירה הציבורית כה רעילה ומלאת שנאה? מדוע כל סוגיה מקוטלגת מייד בהתאם 'לעמדת' המגזר והמחנה? איך שמאלנים הפכו ל0מולנים וימנים ל"פשיסטים" או "ביביסטים"? מדוע אנו יכולים לכבד את המתים, אך לא את החיים? אפילו טקס הזיכרון השנתי הפך לנושא מחלוקת בין המחנות.
בשעתו, במסעותיי לפולין, התקשיתי להבין למה הקבוצות היהודיות המשיכו להתקוטט ביניהן גם בגטו ורשה. כיצד ייתכן שאפילו בזמן המרד בנאצים התקיימו שני מטות צבאיים נפרדים – הארגון היהודי הלוחם (שמאל) והארגון הצבאי היהודי (ימין)? מדוע ברגעים האחרונים מול האויב הנאצי לא הצלחנו להתאחד?
לצערי, השנה הצלחתי להבין. יצר הפלגנות טבוע בנו עמוק מדי. הנה, אפילו היום, בזמן מלחמה מהקשות בתולדותינו אנו ממשיכים להתכתש, לריב ואפילו לשנוא.
יש הטוענים שתהליך הריפוי יתחיל רק לאחר בחירות חדשות שיעניקו לגיטימציה לממשלה לנהל את המלחמה. אישית, אני תומך בבחירות אותן ניתן לקיים בתוך שבועות ספורים. אם באנגליה וצרפת ניתן לקיים בחירות תוך חודש, גם אנחנו יכולים. עם זאת אני חושש שללא שינוי בתוכנו, גם בחירות לא יעזרו. הקיטוב, השנאה והפלגנות לא ייעלמו. אנו שבויים במעגל איבה שבו כל מחנה מאשים את האחר בכל הרעות. בערב ראש חודש אלול הפכנו לאלופים בלדפוק על החזה של הזולת. מידי יום אני פוגש אנשים מיואשים. מיואשים מאוזלת המערכת הפוליטית, מליבוי השנאה בתקשורת וברשתות, ומהגבהת המחיצות בינינו. אנשים טובים מכל המחנות שלא מבינים איך נשאבנו לאווירת הפלגנות שקדמה לשמחת תורה תשפ"ד.
יש בתוכנו מחלוקות קשות, קיומיות ממש. גם בלוויה נשמעו מילים שקשה היה לשמוע. אך לאחר שהסתובבנו בקיבוץ השרוף וראינו את שיירי הפוגרום הארץ-ישראלי, הבנו עד כמה האירוע לא נגמר. הבתים הריקים והשרופים מחכים לעשרות החטופים שצריכים לחזור. איני מנסה לשכנע בעד "עסקה עכשיו", אולם הבנתי שעלינו להקשיב טוב יותר לזעקת המשפחות שחייהן תלויים מנגד. נזכרתי בנסיעה הבלתי-אפשרית שלנו לבית החולים כשהודיעו לנו על פציעתו הקשה של בננו. רק כשהגענו והרופא הודיע לנו שבננו האהוב 'יהיה בסדר', חזרנו לנשום. לעומתנו, משפחות רבות שיקיריהם בין שמים וארץ לא נושמות כבר יותר מעשרה חודשים.
מדינת ישראל חזקה ואויבינו אינם מהווים באמת איום קיומי. הסכנה הגדולה היא מבית. אם חלילה יגיע היום שבו אנשים טובים יחליטו לוותר על החיים בארץ ישראל, זה יהיה בגלל הקיטוב בינינו ולא בשל האויב שבחוץ. אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה: הפלגנות ושנאת החינם כבר החריבו את ביתנו בעבר. פלגנות זו מאיימת לכלות אותנו גם כיום, בבית השלישי.
זו אינה גזירה משמים. האנשים הרבים שליוו את אלכס מוכיחים שאפשר אחרת. המילואימנקים שלוחמים יחד, מוכיחים שאפשר אחרת. החברה הישראלית המתגייסת לעזרה הדדית, מוכיחה שאפשר אחרת. אין לנו הפריווילגיה לא לשתף פעולה. האמת המוחלטת אינה נחלתו של אף אחד מאיתנו. "סימן רע הוא למפלגה", כתב מורנו הרב קוק, "אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח".
אני מתפלל שנצליח לצאת מחוזקים משנה קשה זו. הכל תלוי בסיפור שנספר לעצמנו. עלינו להפסיק להרצות לצד 'השני' אלא להקשיב. להקשיב לכאב משפחות החטופים, משפחות השכול, הפצועים ועשרות אלפי הגולים מביתם. הסיפור שלנו חייב להיות יותר אמפתי, במיוחד כלפי מי שחלוק על דעתנו. השיח הציבורי נדרש להיות רך ומכיל יותר. מבלי לטשטש את המחלוקות בינינו, עלינו לאמץ דיבור שקט ומכיל יותר. הסיפור המשותף שלנו מוכרח להיות גדול מההבדלים בינינו. אנו חייבים זאת לאלכס ולכל שאר הנופלים במערכה. אנו חייבים זאת לעצמנו ולעתידנו.
ד"ר נתנאל פישר הוא ראש החוג למדיניות ציבורית, שערי מדע ומשפט