צוחק אחרון

"ידענו שהפגיעה בביטחון תהיה משמעותית. אני חושב שבעיתוי שנוצר במדינת ישראל בשנת 2023, הצעד הזה היה צעד לגיטימי".

את הדברים הללו אמר לאחרונה בלי להניד עפעף, לעיני מצלמות ערוץ i24NEWS, ירון קרמר, פעיל 'אחים לנשק'. בתוך זמן קצר הצטרף הסרטון לפרויקט התזכורת היומי שמפעיל בשבועות האחרונים איש התקשורת יותם זמרי בחשבון הטוויטר שלו, תחת הכותרת "תודה רבה אחים לנשק".

"האמת שבהתחלה לא התכוונתי לעשות את הקמפיין. מהשבעה באוקטובר, פחות התעסקתי בלהיכנס בהם", משתף זמרי. "אבל באיזשהו שלב הרגשתי ש'אחים לנשק' לא לקחו שום צעד אחורה. להפך, הם רק הלכו והגבירו את העוצמה, ודי חזרו למה שהם היו לפני השבעה באוקטובר. ברגע שהם עשו את זה וניסו להלבין את קמפיין הסרבנות ואי־ההתנדבות שלהם באמצעות קטיף עגבניות וחמ"ל אזרחי, אמרתי שאי אפשר לתת למהלך ההלבנה הזה לעבוד. פשוט התחלתי להזכיר מה הם עשו. יש ארגונים שעושים דברים נוראיים אבל בהיחבא. מה שמדהים ב'אחים לנשק' הוא שכל הקמפיין שלהם היה מול המצלמות. זה היה הדבר הכי פומבי בעולם".

זמרי לא היה צריך להשקיע יותר מדי כדי ללקט את החומרים. "זה הדבר הכי קל בעולם: כמויות הסרטונים שבהם הם מופיעים באולפנים, במסיבת עיתונאים, בהפגנות, ומתגאים בעידוד אי־התנדבות, סרבנות וכאלה, הן אין־סופיות. החומרים כל הזמן באים. עוד לפני השבעה באוקטובר אספתי הרבה חומרים על 'אחים לנשק', בגלל החומרה של הדברים. מאז שהתחלתי להפיץ אותם, אנשים רואים את זה ושולחים עוד כל הזמן, ואני משתף משלהם".

מה הסרטון הכי חזק עליהם שפרסמת עד היום?

"זה לא עניין של הכי חזק. אני מחפש את שלוות הנפש שבה נאמרו הדברים הכי נוראיים שאפשר להגיד במדינה דמוקרטית, על הצבא ועל איך פירקו את הצבא. הכול היה במין נונשלנטיות: 'חבר'ה תבינו, אנחנו לא נבוא. לא יהיה מי שיגן'. הכול היה כל כך מיינסטרים. רוב התקשורת חיבקה את זה. כשאני עושה את התזכורות, אני פשוט בוחר סרטון. אני לא חושב שיש סרטון שעובד יותר מהאחר".

רשויות החוק הן צד בסיפור הזה?

"אם רשויות החוק היו צד בסיפור הזה, הן לא היו צריכות את יותם זמרי. הם היו רואים מה שקרה. אם היו חוקרים פה הסתה לסרבנות, הסתה לאי־התנדבות או מרד, הם היו מטפלים בהם בלעדיי. לא באתי לקמפיין הזה בשביל להגיד למשטרה 'היי, טפלו בהם'. אני בא לציבור ואומר: חבר'ה, תראו מה עשו פה, והאנשים האלה לא מצטערים על מה שהם עשו.

"אם 'אחים לנשק' היו באים ואומרים: תקשיבו, פאשלה אדירה שלנו! אנחנו מתנצלים מעומק הלב על זה שנגענו בכלל בדבר הקדוש הזה שנקרא צבא ההגנה לישראל. אנחנו מתחרטים. אנחנו מקווים שתסלחו לנו. אנחנו נמשיך להיאבק בממשלה הזאת כי אנחנו מתנגדים לה, שונאים אותה וחושבים שהיא צריכה ללכת הביתה, אבל מה שעשינו בנוגע לצבא היה ייהרג ובל יעבור ואנחנו לוקחים על עצמנו אחריות, ואנחנו לא מוכנים שמישהו יעשה את זה בעתיד. במקרה כזה, יש מצב שכמו כל יהודי, לפעמים צריך גם למחול ולהגיד: עם כל הנזק, לפחות הם לקחו אחריות. אבל לא, הם לא שם. יכול עוד לקרות שיבוא איזה יריב לוין, ויביא הצעת חוק של פיצול תפקיד היועמ"שית. אני לא בטוח שלא יקומו חבר'ה מ'אחים לנשק' ויגידו: חבר'ה, יש מלחמה, נכון. אבל זה הופך את ישראל לדיקטטורה, ולכן למרות המלחמה, אנחנו לא מגיעים לתא השליטה הזה ול־8200".

מה הכוח שלהם היום? נראה שהתמיכה הציבורית בהם ירדה משמעותית.

"התמיכה הציבורית בהם ירדה בגלל שהמציאות קרתה. אנשים ראו את המחיר, אבל אני לא מזלזל בהם. הם אנשים חזקים מאוד, מוכשרים מאוד, עם הרבה כסף מאחוריהם והמון יכולות. הם אנשים שיודעים לעשות קמפיינים. לכן יש לנו תפקיד כציבור, להזכיר את האמת ולהזכיר מה הם עשו פה, כדי שזה לא יקרה שוב. להפוך את הארגון הזה ואת הביטויים האלה של אי־התנדבות וסרבנות לייהרג ובל יעבור, כדי שבפעם הבאה שמישהו יחשוב לגעת בזה - הוא יבין את המחיר".

כבר לפני יותר משנה 'אחים לנשק' שלחו ליותם זמרי מכתב התראה לפני נקיטת הליכים על שכביכול השווה אותם לנאצים בתוכנית 'הפטריוטים' בערוץ 14. "קודם כול, אני לא מבין למה הקריקטורה וגם השלטים בהפגנה הם בעברית במקום בשפת המקור, גרמנית. אולי גם לגדל שפם קטן אני ממליץ ל'אחים לנשק', לא יזיק לכם", הוא אמר אז.

"התביעה היא כרגע רק הצהרתית. אין תביעה באמת", מעדכן זמרי. "כמו שהם עשו כבר בעבר. הם מפרסמים שיש תביעה, אבל אני לא קיבלתי שום תביעה. יכול להיות שזה יגיע ויכול להיות שלא. הם איימו שהם יתבעו אותי, אפילו לא אמרו על מה. עם זאת, אחרי השבעה באוקטובר חשבתי על זה מחדש והגעתי למסקנה שמבחינתי זה היה משהו שאולי לא היה צריך לקרות ברטוריקה הזאת. כמה שכעסתי עליהם, עדיין אולי לא הייתי צריך להגיד זאת באופן הזה".

כמה הקמפיין מול 'אחים לנשק' מעסיק אותך מעבר לטוויטר?

"אני לא לוקח שעתיים ואומר: אני הולך עכשיו במשך שעתיים להתעסק ב'אחים לנשק'. מבחינתי הקמפיין הזה הוא תחזוקה. אני עובד ברמת החייל, כולה מלאה בשלטים של 'אחים לנשק' שמדברים על הפקרה ועל אחריות. לפעמים אני חושב שהם מודים באשמה, אבל אז מתברר שהם לא מדברים על עצמם. אז כל עוד הם נוכחים בציבוריות כגוף שתופס את עצמו לגיטימי, כולל מה שהוא עשה לפני השבעה באוקטובר, אני אהיה באירוע הזה".

ההומור עבר לימין

זמרי (42) גדל בעפולה, התחיל את דרכו בעולם הפרסום וברשתות החברתיות וכיום מוברג עמוק בעולם התקשורת הימני. מזה שמונה שנים הוא מגיש יחד עם נעם פתחי את התוכנית 'פתחי וזמרי' המשודרת בסינדיקציה ברדיו גלי ישראל וברדיו דרום, משמש פאנליסט קבוע בתוכנית 'הפטריוטים' בערוץ 14, וכן כותב טור שבועי בעיתון 'מקור ראשון'. הוא נשוי לד"ר שירן זמרי, דוקטור לנוירוביולוגיה. "היא לא אשת מרצ, אבל היא תמיד הייתה יותר מרכז־שמאל", אב לשלושה ילדים ומתגורר ברמת גן.

פערי האידאולוגיה לא מפריעים לזוגיות?

"לא, אנחנו לא מכניסים את זה הביתה. נתקלתי בזוגות עם פערים יותר גדולים מכל הסוגים. הילדים עוד קטנים".

את הפאנצ'ים הרהוטים והמדויקים שלו הוא זוקף לזכות אביו. "כנראה מאבא שלי, זה הגיע בגנים", הוא מחייך. "אני מאמין שכמו צבע השיער, זה משהו שאתה מקבל כשאתה נולד איתו,ו עם הזמן זה משתפשף. בבית הספר הייתי קצת מצחיק את המורים ואת החבר'ה. הייתי רואה עם אבא שלי את 'יש עם מי לדבר' עם טומי לפיד, אורי אורבך ועידן זיו. פעם לשמאל היה הומור פצצה. הוא ידע לצחוק על עצמו. היום יש את זה לימין הרבה יותר. השמאל תמיד מדבר בפאתוס: הכול מאוד גדול, מאוד חשוב. היום ההומור עבר קצת לימין".

מאיפה הדעות הימניות? גדלת עליהן בעפולה?

"עפולה היא עיר שתמיד הייתה ימנית, אבל לא גדלתי בבית ימני. גדלתי בבית שהוא חצי מרכז, אפילו הצביעו לשמאל. על דלת החדר שלי בבית היו סטיקרים נגד כפייה דתית. אבל זה הלך ונבנה. גדלתי לתוך אוסלו בשנות ה־90, לאט לאט ראיתי את המציאות והבנתי שהתקשורת עובדת עליי".

חברים שלך ראו את זה אחרת?

"אומרים שהצעירים הם ברובם ימנים, אחרי זה הם מתקלקלים. היו לי הרבה חברים ימנים, אבל גם הרבה חברים שמאלנים. מלא חברים קיבוצניקים. היו ויכוחים, אבל זאת הייתה תקופה אחרת".

הבית שבו גדל, רחוק מלהיות דתי. "יש לו סוג של כיפה שקופה, שומרים פסח וכשרות", הוא מנסה להגדיר אותו. "אין שני כיורים, אבל בחיים לא מגישים בשר וחלב על השולחן, ולא חס וחלילה חזיר וכאלה דברים. אבל לא דתיים. הילדים מתחנכים במסגרות ממלכתיות רגילות. אני רואה את עצמי מאוד מתחזק באהבה ליהדות. אני לא אדם דתי היום, אבל מקפיד על מה שאפשר. אחרי השידור הערב אני הולך לשיעור גמרא הראשון בחיים שלי, אצל בחור בשם אלעד גואטה. לפני 13 שנה הוא דפק אצלי בדלת. פתחתי לו, נתתי לו חמישה שקלים. הוא אמר לי: לא, אנחנו מלמדים בחורים חילונים תורה, פרשת שבוע. מאז היינו קופירייטרים, ובמשך שבע שנים הם היו מוסרים שיעור תורה כל שבוע בתל אביב. משם הפכנו לחברים".

כאמור, זמרי התחיל את דרכו המקצועית בעולם הפרסום, שבו הוא עוסק עד היום, ועם הזמן התגלגל לתוך עולם התקשורת. "בשנים ההן היו שני מסלולים: היה את המסלול הקלאסי של גלי צה"ל, שזה רוב התקשורת הישראלית, והיה את המסלול שהצטרף אחר כך - מסלול הרשתות החברתיות. אנשים שצמחו מתוך הרשתות צברו לעצמם קהל בלי כלי תקשורת, ואז כל מיני גופי תקשורת הגיעו וקטפו אותם. גלי ישראל ורדיו דרום ניסו לקחת אותי בתור קול שהעם צריך לשמוע. לא רציתי, פחדתי מאוד מהרפתקאות. ואז פנו לפתחי. שנה לפני כן הכרנו דרך הרשתות, ואז הוא אמר: אני אשכנע את זמרי. מאז אנחנו פורחים יחד כבר שמונה שנים".

התוכנית היא מעין זוגיות, איך שורדים יחד לאורך ימים ושנים?

"זה לא פשוט", הוא מודה. "יש ויכוחים, יש 'אין לי כוח' ויש 'נמאס לי'. אבל בסוף יש לנו תוכנית שאנחנו מאוד אוהבים והמאזינים שלנו מאוד אוהבים, וזה מה שחשוב. אז גם אם יום אחד יש חריקות, ויום שני אין כוח – התוכנית זה מה שחשוב, ואנחנו באמת משתדלים לעשות אותה פרפקט. סוג של פאנטואליה", הוא מנסה להגדיר את השילוב המנצח בתמהיל התוכנית.

איך מצליחים לשמור על איזון בתוך המציאות המאתגרת?

"לא אשקר, בטח בתקופה הזאת של המלחמה - בחודשים הראשונים היה מאוד קשה. אפילו ביטלנו את שיר הפתיחה שלנו עד ממש לאחרונה, כי הוא שיר עליז וכיפי. אין מה לעשות, אנשים צריכים את האקטואליה שלהם, אבל הם צריכים גם שמישהו יצחיק אותם, שמישהו יביא להם ויץ, שמישהו יתווכח בצורה שהם אוהבים לשמוע. זה הכיף שלנו, שלי ושל פתחי. אנחנו גם יודעים להיות הכי רציניים בעולם, וגם יודעים להסתלבט ולהיקרע מצחוק שנייה אחרי שדיברנו על אם עוזבים את ציר פילדלפי או לא. זה מה שאנשים אוהבים לדעתי".

אמרו לכם פעם שעברתם את הגבול?

"לא, אנחנו יודעים טוב מאוד מה הגבול. אנחנו אנשים מאוד רגישים. כבר כמה שנים אנחנו עושים ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה פרויקט שנקרא 'זוכרים בחיוך', שבו עולים לשידור קרובים של נופלים, ומספרים את הקטע הכי מצחיק עליהם. בשנה הראשונה זה היה נשמע לאנשים הזיה, אבל עם הזמן עפו על זה. השנה לא עשינו, כי היה לנו קשה. קיבלנו עשרות אם לא מאות תגובות: 'למה לא עשיתם את הפרויקט? זה היה הדבר הכי אהוב עלינו ביום הזיכרון'".

"הביביסטים לא פחות חשובים"

גם לגלי ישראל וגם לערוץ 14 יש תדמית ביביסטית ידועה. איך אתה עם זה?

"קודם כול, אין בעיה עם תדמית ביביסטית", הוא מבהיר. "הביביסטים הם לא פחות חשובים מכל ציבור אחר במדינת ישראל. בעיניי זה לא עלבון. אני לא יודע אם אני יכול להגדיר את עצמי ביביסט. במשך שנים הייתי בנטיסט ועברתי. אני אוהב את סמוטריץ', ואני מעריך מאוד את נתניהו. גם ביקרתי אותו הרבה פעמים. עצם השאלה יוצאת מתוך נקודת הנחה שיש משהו רע בלהיות ביביסט. ביביסט, בתקשורת הישראלית, נתפס כבן אדם שלא משנה מה ביבי יגיד לו, הוא יעשה. אני לא רואה את זה ככה. אני רואה את זה כאנשים חכמים שמחליטים שבמפה הפוליטית הישראלית, למרות המגרעות שלו - סומכים עליו שהוא יהיה המנהיג. אני לא בן אדם שמסכים עם נתניהו על הכול, תבדוק אותי".

יצא לך למתוח על נתניהו ביקורות משמעותיות?

"אתה מוזמן לגלול אחורה בפיד שלי. בעסקת שליט, למשל, ביקשתי החזר על הספר 'מקום תחת השמש' שאותו כתב נתניהו. אבל כשהם אומרים 'ביביסטים', זו הדרך שלהם להגיד 'מזרחים'. זה קצת כמו הצ'חצ'חים של דודו טופז. אני לא קונה את השיח הזה. לא מפריע לי המונח ביביסטים. זה מונח שהומצא על ידי השמאל כדי להעליב אנשים. בסוף ביבי מייצג נתח די גדול מהאוכלוסייה במחשבות שלו. שמעת פעם מישהו אחר שיש עליו כינוי? נגיד יש לפידיסטים? יש גנציסטים?"

בסוף יש איזושהי תחושה שאין מספיק ביקורת על נתניהו מימין.

"ב'פטריוטים' הרבה פעמים משמיעים ביקורת על נתניהו מימין. בניגוד לאולפנים אחרים, באולפן 'הפטריוטים' יש גם אנשים שתומכים במפלגת השלטון. אני ופליישמן הרבה פעמים קורעים את נתניהו, ואז רבים עם ינון שמחזיר לנו. כל כך התרגלנו לכך שאין באולפנים בכלל נציג אחד מהאוכלוסייה הכי גדולה בארץ, שאם יש פתאום אחד או שניים אפילו, זה נראה טירוף. מתחילת המלחמה, כל פעם כשהיה צריך לבקר את נתניהו, ביקרנו. אבל כשהיה צריך להגיד דברים שהוא עומד חזק מולם, אמרנו. מי שרוצה לקרוא לי ביביסט, תאמין לי, זה לא מעליב אותי. אני עוד זוכר את התקופה שקראו לי גם ביביסט וגם בנטיסט, ואז קראתי לעצמי משרתם של שני אדונים, ואני זורם עם זה. גם עם המונח שופר אין לי בעיה".

מטבע עיסוקיו, יש לזמרי לא מעט נקודות השקה עם המגזר הדתי־לאומי. "אני חושב שזה המגזר הכי טוב בארץ", הוא מפרגן. "אני מחובר מאוד להתיישבות. כולנו חייבים המון להתיישבות ולמתנחלים, זה ציבור מאוד ערכי, מאוד תורם, מאוד מתנדב, מאוד מסתער. יש בתוך הציבור הזה אנשים שקצת רוצים שיאהבו אותם, ובגלל זה הם קצת רוקדים ומשחקים את המשחק. אבל באופן כללי הציבור הזה מדהים, נחוש, וערכי. יש בו הרבה אנשים עם עמוד שדרה".

לפני כחודשיים, בעקבות סערת גיוס בני הישיבות החרדיות, יצא זמרי יחד עם איתמר פליישמן לסיור מצולם במסגרת ערוץ 14, שבמהלכו ביקרו בישיבת פוניבז' בבני ברק ושוחחו עם הבחורים על הנושאים הבוערים. כמו כן הם ביקרו אצל משפחתו של ישראל יודקין הי"ד בכפר חב"ד במהלך ימי השבעה. "אני מאוד אוהב ומעריך את הציבור החרדי, בסוף נצטרך לפתור את העניין של התרומה מבחינת שירות. כל דבר שייעשה בכוח, בסנקציות במטרה להכאיב לחרדים, לא יעבוד. להפך – הוא רק ירחיק את ההתקרבות שקרתה בין החרדים לישראלים. אני אוהב את המושג הזה של הישראליזציה הזאת שמדברים עליה".

"כמעט כל יום אני הולך מרמת גן לרמת החייל דרך בני ברק וחזור, ככה אני עושה כושר", הוא מספר. "אני פוגש את הבני־ברקים, הם אומרים לי שלום ואחלה זמרי. אין טלוויזיה בבית כמובן, אבל בנייעס שומעים. אני מאוד אוהב את הציבור החרדי, עוברים עליו תהליכים חיוביים, שמה שקורה עכשיו יעצור אותם לצערי".

מה האינטרס של בג"ץ בסיפור הזה?

"זו שאלה קשה", הוא מהרהר. "בסוף במהות, האינטרס של בג"ץ זה לפרק את הבלוק של גוש הימין. אם גיוס חרדים היה העניין של בג"ץ, היו לו דרכים הרבה יותר חכמות ונכונות להתערב בזה, אם הוא בכלל צריך להתערב בזה. מה שהוא עשה פה זה ניסיון לפצל את הגוש: זהו, אתם יותר לא תוכלו לתת להם כדי שהם יהיו אתכם. באיזשהו אופן, יכול להיות שהוא גם הרס את התקווה הזאת לצד השני. כי ברגע שהוא לקח את זה אליו, גם הצד השני לא יכול לבוא יותר עם הדפים הריקים שלו שהוא הציע. יהיה מעניין".

להוציא את העם לחופשי

'הפטריוטים' היא תוכנית חדה ואינטנסיבית מאוד. גם הריאיון שלנו, שמתארח במתחם ערוץ 14 שעה קלה לפני העלייה לשידור, מתקיים פחות או יותר בקצב השליפה המהיר של התוכנית. מה שמעלה את התהייה, האם מצליחים בתוכנית גם להעביר מסרים מורכבים או שזו בעיקר תחרות מי יותר חד. "זה שילוב של שניהם. הרצון שלך לשמור על חדות שומר על הדרך שבה אתה מעביר את המסר", מאבחן זמרי. "ההחלטה שלי להיכנס לתקשורת נבעה מכך שבבית של ההורים שלי 'ידיעות אחרונות' זה קדוש, ומה שרואים בטלוויזיה זה נכון. ותמיד שאלתי את עצמי: איך זה שאחרי כל מה שאתה רואה בטלוויזיה, בסוף כשאתה מגיע לקלפי התוצאה קצת אחרת? זה קורה כי עם ישראל חכם, אבל עדיין צריך לשבור את מסך הברזל בינו ובין התקשורת. ערוץ 14 הוא מהפכה ענקית. אנשים עוד לא מבינים את העוצמה שלה. הוא רק בחיתולים, עוד לא התחיל ללכת. אנחנו מוציאים לחופשי את אזרחי מדינת ישראל".

אבל בסוף כל אחד בוחר למה לזפזפ.

"ברור שכל אחד בוחר, אבל עכשיו יש לו לאן לזפזפ, וזה לא היה בעבר. לא היה את האופציה הנוספת בשלט. מהבחינה הזאת, מקטרים על ערוץ 14, הורגים אותו, קוטלים אותו, יש ביקורות ארסיות. זה לא משנה. זו מהפכה גדולה שבעוד 30 שנה יבינו מה היא עשתה במדינת ישראל, אם לא יצליחו לסגור אותו בעוד שנתיים".

ערוץ 14 הוא ערוץ מאוזן או מאזן?

"הוא לא ערוץ מאוזן", מודה זמרי. "אני לא חושב שהמטרה שלו היא להיות מאוזן. זה ערוץ אמריקאי בגישה שלו. בארצות הברית לערוצים יש אג'נדה, הם אומרים אותה. אני זוכר את האיגרת של עמוס שוקן, שבה הוא כתב להצביע לממשלת השינוי. למה זו בעיה שלערוץ תהיה אג'נדה? האם יש כלי תקשורת אחד במדינת ישראל שהוא נטול אג'נדה? 30 שנה הבנתי מה האג'נדה של הערוצים האחרים. 30 שנה הבנתי מה האג'נדה של העיתונים האחרים. בגלל זה אני עדיף".

כי אתה לא מסתיר את זה?

"אני לא מסתיר את זה כמוהם. אני לא כותב על המצח ביבי או סמוטריץ' או בן גביר. אבל למה כשאני אומר משהו אני נחשב ערוץ עם אג'נדה, ודרוקר ואברמוביץ' לא? זה כמו המנטרה הזאת שיש עיתונאי ימני ויש עיתונאי, יש שופט ימני ויש שופט. אני לא משחק את המשחק הזה. אתם רוצים לקרוא לי שופר? אתם רוצים לקרוא לי עיתונאי ביביסט? אתם רוצים לקרוא לי עיתונאי ימני? אתם רוצים לקרוא לי עיתונאי כהניסט? לא מעניין אותי. אני עושה מהפכה. אתם מקלות בגלגלים שלי, ואני אנצח אתכם בדרך לכמה שיותר מעם ישראל. אני לא רוצה את כולם, אגב. אני לא רוצה שכל עם ישראל יראה ערוץ 14. זאת לא המטרה, זה לא קורה באף מדינה. אני רוצה שאנשים יוכלו לזפזפ ולהגיד: בוא'נה, ככה אני חושב. הביטוי שהכי הרבה אומרים לי ברחוב הוא 'אתם חמצן'. זאת מהפכה שרק התחילה. אנשים עוד ינשמו טוב בארץ הזאת".

איך אתה מצליח לג'נגל בין כל התפקידים שלך?

"קודם כול, על פרנסה לא מתלוננים. בנוסף לכך, לא משנה כמה קשה נראה שאני עובד, אני לא מזפת גגות, אני לא סולל כבישים, ואני לא חייל בעזה. בסוף אני בן אדם שעובד במה שהוא אוהב, ובעיניי, בתחום הכי חשוב שיש בציבור הישראלי - בתקשורת".