כבר תקופה שאני משרת במילואים בבסיס שורה, במאנ"ח הצבי, לשם מגיעים רוב חללי המלחמה,
ואני רק חלק קטן מצוות המכיל אנשים רבים טובים שאין כמוהם, המתמסרים לעסוק בכבוד וברגישות רבה במי שנפל במלחמה ממש בשבילם, מי בחפצי החלל, מי בהכנה לקבורה ומי סביב זיהויו.
המפגש עם גוף, חלקי גוף, עור, רקמות, ומלא דם זה לא הדבר שהכי מתאים למראה ועיסוק לאנשים עדינים, מה אם כן עושים במצב שכזה? מה כאשר אין ברירה אחרת ולשם אתה מצוות, זהו תפקידך כעת?
כל חלל הוא קדוש, הזכות לעמוד במחיצתו לפני ש"אין כל ברייה תוכל לעמוד במחיצתו", להיות ליד אדם שנתן את כל חייו עבור הדבר החשוב ביותר עבורו, ארץ ישראל, זה לא דבר של מה בכך,
אתה מבין את גודל השעה, תרתי משמע.
ועדיין- מה לגבי ההתמודדות האישית/נפשית של העומד מול זה?
השבוע שוחרר קטע קטן מתוך שיחה ארוכה, בין הסטנדאפיסטים בן בן ברוך ואודי כגן (ששוב הוכיחו
שמתחת ולצד ארשת הפנים של צחוק ובדיחות דעת, ישנה דעה רחבה, אישיות ורגישות עמוקה)
ובשיחתם הגיעו לדבר על נושא של 'כאבים נפשיים', ו'פוסט טראומה', ומתוך הדברים שנאמרו שם אצטט כמה משפטים שנאמרו על ידי אודי כגן:
"כל אחד רוצה נסיעה חלקה, בלי דפיקה בטמבון, 'בלי שריטות אחי, למה זה צריך להיות כל כך חלק'? כי אנחנו מפחדים מכאב... הכל יגיע אלינו, תמיד. עכשיו, רוב האנשים מעדיפים מוות על כאב, כאילו שזה ייגמר מאשר שיכאב" .
"אני לא בא להגיד תחפשו כאב, אני אומר אם הוא מגיע, לקחת אותו, להכניס אותו פנימה, קומפלט,
"לאחר שנים של בריחה, הבנתי, במקום להתנגד, תכניסו, תבקשו עוד, בֹֹוא, בֹוא הכל, כל הזכרונות, תן עד הסוף, זה סך הכל כאב, המון כאב, אבל רק כאב, לא מפלצת".
"לא יהיה מצב במדינה הזאתי שיהיה מישהו שלא הולך להכיר מישהו עם פוסט טראומה.. הילדים שראו... זק"א שראו... מילואימניקים שראו... אין מה לברוח למלקלטים, אין מה ללחוץ על כפתור דלייט, אפשר להתמודד גם עם זה... "
ובהקשר ממקום אחר, שוחרר השבוע שיר מדהים של יעקב שוואקי, Dance My Fears Away
בשיר הזה, המלווה באין סוף ריקודים, עם ילדים החווים אתגרים ביום יום שלהם,
יש מסר: "תרקוד את הפחדים שלך", ובתיאור השיר מופיעה ההשראה לביצוע:
"את ההשראה לשיר הזה קיבלתי מידידי היקר, הדובר הנודע, הרב יעקובסון שסיפר את הסיפור על סבתו מרת ליפסקר שעברה ילדות קשה מאוד תחת השלטון הקומוניסטי. גם לאחר שברחו לארה"ב החיים לא תמיד היו בהירים עבורה. יום אחד היא הלכה לרבי מליובאוויטש זצ"ל לקבל ברכה ועצה איך להוציא את עצמה מפחד וחרדה, והרבי יעץ לה לרקוד בכמה שיותר חתונות, לשמח את הכלות והמשפחות, ובאמצעות כך היא תשיג שמחה פנימית שלמה.
וכך במשך עשרות שנים הלכה גברת ליפסקר לאלפי חתונות ושמחה אלפי כלות ומשפחות. בקראון הייטס של אותם ימים היו בעלי תשובה רבים שנישאו ללא משפחה גדולה והיא לקחה על עצמה את הזכות לרקוד ולשמח את הכלה ואת המשתתפים. באמצעות השמחה שהביאה לעולם זכתה גברת ליפסקר לשמחה שלמה גם בחייה האישיים..."
כשקראתי את דברי הרבי במשפט אחד " Dance your Fears Away", הרגשתי שאין מדובר כאן על התעלמות, כי אם הבנה שיש אפשרות להתמודד עם פחד וחרדה, כל אחד ביציאה מאיזור הנוחות שלו, מי בריקוד, מי בכתיבה, מי בלימוד, ומי בדרך אחרת של לנוע ולעשות טוב לאחרים, כפי שאנו רואים שרבים מהמשפחות השכולות מחליטות לעשות
והעיקר שלא לשקוע ולתת לפחדים לנהל אותך.
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ/ הָרַב יְהוֹשֻׁעַ אוֹדֶרְבֵּרְג
כָּל דָּם הוּא אָדָם
כָּל טִפָּה
מְבַקֶּשֶׁת לַחְזֹר
אֶל צוּר מַחְצַבְתָּהּ
אֵין מָקוֹם לַעֲצֹר
כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם לוֹ הֶחָזוֹן
יִתְאַסְּפוּ שׁוּב לִהְיוֹת
דָּם עַצְמוֹת גִּידִים וְאוֹר
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר