מניפה של גבורה

פעם חשבתי שספר הוא כמו תינוק. אולי בגלל שהעבודה עליו אורכת זמן רב ומחייבת המתנה, או אולי בגלל השיר 'איך שיר נולד' של יהונתן גפן, שמדמה את היצירה לתינוק ומגלה שהוא מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה. ובכן, טעיתי. ספר ושיר לא דומים לתינוק. הם לא קמים בלילות ומבקשים לאכול, הם לא סובלים מכאבי בטן, אי אפשר להחזיק אותם ולנחם או להצחיק. בואו, הם לא בני אדם שלמים.

אבל הדרך שספר עובר מהמחשבות אל המחשב ומשם אל הדפוס היא סוג של בריאה, ותהליך היצירה כולל קשיים והתלבטויות ודפיקות לב חזקות וגם התרגשות גדולה. ובסוף הספר הולך לבד. כל אחד קורא אותו מהעיניים שלו, דרך המסננות והפרשנויות האישיות שלו, ומאמץ אותו אל ליבו אחרת.

החל מסוף השבוע הזה אני חובקת ספר חדש שנקרא 'במקום שבו צריך אותי'. הוא התחיל בטלפון של מנכ"ל הוצאת ידיעות ספרים, דובי איכנולד, חודש ועשרה ימים אחרי שמחת תורה. בכירי ההוצאה חשבו שהספרים שייוולדו מאירועי שמחת תורה ייתנו הרבה מקום לכאב, לקטסטרופות ולקושי, ובצדק. הם החליטו שלצד זה חייבים לתת מקום גם לסיפורי הרעות והגבורה, לשאר הרוח ולמסירות הנפש של עם ישראל ביום ההוא. והם רצו שאני אכתוב ספר כזה.

דובי הרים אליי טלפון וסיפר לי על הרעיון. התלבטתי עד העצם. אז עוד לא ידעתי איך מצרפים בחזרה אותיות למילים, אז ספר שלם? לא ידעתי איך אתמודד עם החשיפה לקושי ולכאב של יום שמחת תורה. הרי זה המצע שעליו צמחה הגבורה.

אנשי ההוצאה האמינו שכדאי, ושחררו את לחץ הדד־ליין והראשוניות שבדרך כלל חשוב כל כך להוצאות שרוצות להרוויח. היה להם חשוב שהספר פשוט יהיה. מכאן עמי ברהולץ, עורך תחום יהדות, לש איתי ביחד את הציר המסדר של הספר, חברים טובים הודיעו שהם יעשו איתי את הדרך וידחפו במעלה ההר, והמשפחה הבטיחה שהיא תעמוד בזה. יצאנו לדרך.

פוליטיקלי קורקט, גרסת המציאות

אנחנו חיים בימים היסטוריים. מתקפת הפתע, החטופים, ההרוגים, הפצועים, המצב בצפון, התארכות המערכה וכל כך הרבה אנשים שעושים מאות ימי מילואים לא נותנים לנו לשכוח. אבל לפעמים אנחנו רק מנסים לעבור את היום הבא ולא זוכרים שאנחנו קובעים איך הוא ייראה. נכון, אנחנו לא יושבים בקבינט, לא שותפים בפורום מטכ"ל וגם לא במועצת מלאכי השרת, אבל יש לנו יכולת השפעה על הערבות ההדדית, על איתנותו של העורף ועל הגישה שלנו למתרחש.

היום הכול קורה מהר, ובמקביל להתרחשותה של ההיסטוריה היא כבר מתועדת ונכתבת. מי שיש בידו מיקרופון או מצלמה מקצועית, מי שיש בידו אפשרות לפרסם יצירות כתובות, יש לו גם יכולת השפעה על אופן סיפור ההיסטוריה ועיצובה. חומרי הגלם נכתבים היום וגם הפרשנויות הראשוניות. היה לי ברור שצריך לכתוב על הגבורה והרעות, ולהנכיח גם את הצדדים האלה בתוך התופת, ולא לתת לסיפורים האלה להיעלם ולשקוע. הבחירה הזאת לא טשטשה את מה שקרה לנו באותו יום. הגבורה והרעות צמחו ממש מתוך הכישלון ההרתעתי והמודיעיני. אלה סיפורים של יוזמה במקום שלא היו מפקדים, של נחישות במקום של היעדר סיוע, של אנשים שבחרו להתגבר על הפחד המצמית ולהיכנס לתופת כדי להילחם או לחלץ.

ממש כמו שיצטרכו ללמוד את הכשלים ולהסיק מהם מסקנות, ולטפל באחראים וללמוד איך לפעול אחרת, כך גם הגבורה והרעות צריכות להילמד. לא רק כי מגיע לאנשים שיספרו את סיפורם ואת מסירותם, אלא כי מגיע לנו, לעם הזה, לדעת מה היה שם, ומגיע לעם הזה לדעת ממה הוא עשוי. וטוב מוליד עוד טוב, וגבורה היא הוכחה ליכולת נסתרת שטמונה ברבים מאיתנו ויוצאת לאור ברגע הנכון, ברגע של רצון להציל מישהו אחר.

גיבורי היום הזה הם רבים. חלקם כבר לא איתנו, אחרים עוד מתקשים לספר או ענווים מכדי לפרסם, או סתם לא עושים מזה סיפור. כדי להחליט מי יהיו המרואיינים בספר קראתי המון חומרים, צפיתי בהרבה כתבות והסתייעתי בתחקירנית חרוצה (תודה, הודיה). החלטתי שאצור מניפה של גבורה. 13 פרקים שכל אחד מהם מביא אב טיפוס של גבורה שהתגלתה בשמחת תורה: משפחה שנלחמה על חייה בקיבוץ, כיתת כוננות, אזרחית מאופקים, והמפקדת התורנית של משטרת שדרות שלחמה על הגג באותו יום. חיילים שנלחמו במחבלים שפלשו למוצב שלהם, וקצין שהזעיק את חייליו בלי פקודה. ויש שם הכול מהכול - אנשים ונשים, קיבוצניקים ותושבי אופקים, חרדים ודתיים וחילונים, וגם קצין דרוזי וגשש בדואי. פסיפס שלא הורכב כפוליטיקלי קורקט. זאת הייתה המציאות. זה העם שלנו.

החזרה ליום הזה שוב ושוב הייתה לא פשוטה. בראיונות הייתי לגמרי עם האנשים ועם הסיפור שלהם. חוויתי את חוסר האונים, את ההבנה המחלחלת לתוך התודעה שהמשימה מוטלת על שכמם ואין אף אחד שיכול לעשות את מה שהם יכולים, ואת הפחדים שלהם (כן, גיבורים הם לא כאלה שאינם מפחדים, הם אלה שכובשים את יצר הפחד), ובדקתי איתם איך חיים עם כל זה אחרי. הייתי כולי שלהם, ועדיין גם נוה היה שם איתי. הוא איפשר לי את המפגש הנקי, החשוף, עם אנשים שחוו שכול ועם כל מי שחווה את הקושי של היום הזה. היה שם איזה קליק מיידי שלא היינו צריכים לדבר עליו, ושפה משותפת על־מילולית שאיפשרה לפתוח את הלב.

הפרק האחרון בספר עוסק בנוה. בחור צנוע שהיה נכנס לבית הכנסת ומחביא את הנשק המשוכלל שלו מסיירת מטכ"ל, כדי שלא יסתכלו ולא יתלחשו, ומה הוא היה אומר על כך שאני מספרת עליו ככה לכולם, ואיך בוחרים מה מספרים ומה מותירים בחוץ, ואיך זה אפשרי שהוא, השובב הזה, הצחקן הזה, חקוק בספר? דרך הפרק הזה אפשר להבין קצת עד כמה כל אחד מההרוגים והנרצחים שלנו בשנה האחרונה הוא עולם ומלואו, ושמהלכים בינינו אנשים גדולים.

בסוף הקיץ שעבר קיים משרד המורשת פסטיבל מיוחד ובו הרצאות מגוונות באתרי מורשת. אני הוזמנתי על ידי עידו קהת, תושב קיבוץ דפנה ומנהל מוזיאון הרעות במצודת כ"ח (שמאז שמחת תורה לא נמצא בביתו), להעביר הרצאה על המצב. בזמנו המושג "מצב" היה שם קוד לסדקים הולכים וגדלים בחברה הישראלית. דווקא שם ודווקא אז החלטתי לקרוא להרצאה שלי "רעות - סוף?" וביקשתי להראות שהעם שלנו יודע לריב, אבל יש בו ערבות הדדית מבוססת היטב ומרקם החיים במדינה שלנו עדיין יציב. שהרעות לא תמה. חודש וחצי אחר כך ראינו כולנו את עוצמתה של הרעות הזאת, שעדיין חיה ופועמת בנו יותר מכפי שיכולנו לנחש. חלקים מכל זה השתדלתי להנציח ולצרור בספר, כדי שייזכרו עוד שנים קדימה.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***