בשבוע הבא הנכד שלי מתחיל את כיתה א'.
לא, זו לא טעות. כן, כיתה א'. לא, לא בן. נכד. כן, שלי. זאת אומרת הבן של הבן שלי. שגם הוא מכחיש כל קשר אליי. כמו הבן שלו, כלומר הנכד שלי, שלא מזמן נאנח ואמר למישהו: "אתה יודע, אתה מספר בדיחות כמו סבא שלי". למקרה שזה לא ברור, זו לא הייתה מחמאה.
המשפט השגור בפיו של הילד, כלומר הנכד, הוא "סבא, מספיק עם השטויות". הוא ילד חכם, לא במקרה קיבלו אותו לכיתה א'. ואל תטעו, לא כל אחד מתקבל. אני למשל שאלתי אותו לפני כמה ימים אם גם אני יכול להצטרף אליו לכיתה א' ונעניתי במבט הקבוע של "מה יהיה עם השטויות שלך, סבא". ללמדכם שלא רק אותי לא מקבלים, גם הבדיחות שלי לא מקובלות. למזלי הוא עדיין לא יודע לקרוא את ההבלים שאני הולך לכתוב פה, אם כי במהלך השנה הקרובה גם הפער הזה עומד להיסגר, כי – לא זוכר אם כבר אמרתי – בשבוע הבא הוא עולה לכיתה א'.
קצת מוזר שיש לי נכד שעולה לכיתה א', בהתחשב בכך שאני עדיין חולם בלילות שאני בכיתה י"ב, יש בחינת בגרות ואין לי מושג מה החומר. עזבו י"ב, אשתי אומרת שאני מתנהג כמו ילד בגן, ותסכימו איתי שקצת מוזר שלילד שעולה לכיתה א' יש סבא ברמה של פעוטון. וסליחה כמובן מילדי הפעוטונים.
באיזשהו מקום במוחי המדולדל אני זוכר במעומעם את היום הראשון שלי בכיתה א'. זה היה אי אז בשלהי שנות ה־70, היה לי ילקוט (אז עדיין לא קראו לזה תיק) מעור, שיוצר על פי התקנים המחמירים לשמירה על בריאות התיק, פחות על בריאות הילד. התיק היה נוקשה וכבד, כיאה לתקופה שבה כל מוצר היה אמור להחזיק מעמד כל החיים ולא להתפרק אחרי חודשיים, רק לפרק את הילד שסוחב אותו. מכיוון שתאי אחסון (לוקרים) היו רק בסדרות אמריקניות שהיינו רואים בשחור־לבן, היינו סוחבים כל יום את כל הספרים והמחברות מהבית אל בית הספר, ואז מבית הספר אל הבית. כן ילדים, לכן קוראים לזה בית ספר. לא, לא בצפר. בית ספר.
עוד לא המציאו את השולחן
רק בכיתה ד', כמדומני, הבנו שלא חייבים לסחוב כל יום את הספרים, אפשר גם לאבד אותם איפה שהוא ולהגיד למורה שהכלב אכל אותם יחד עם המחברת ושיעורי הבית. אבל המורה לא האמינה לנו משום מה, אולי בגלל שאני כל כך עתיק שבתקופה שבה גדלתי עדיין לא המציאו את הכלבים. סתם, המציאו. אבל לך תסביר את זה לנכד שלי שבטוח שגדלתי בתקופת האבן במערות בלי חשמל. ומים. וחמצן.
מה שאני זוכר מהיום הראשון בכיתה א' זה את ריח העור הטרי של הילקוט שהרצועות שלו שפשפו לי את הכתפיים. את ההמולה במסדרון של התלמידים מהכיתות הגבוהות, שנראו לי ענקיים ומפחידים גם כשהם חייכו אליי. את הפלקטים על הקירות עם ציורי האותיות שאת חלקן כבר הכרתי, אבל עדיין לא ידעתי לחבר אותן למילים. בוודאי לא ידעתי שיום יבוא והאותיות האלה יהיו המקצוע שלי והאמצעי לאכול לכם את הראש כאן כל שבוע.
בעיקר אני זוכר שישבנו שלושה ילדים ליד כל שולחן, עד היום אין לי מושג למה. אולי בגלל שאחר כך המורה הצמידה את השולחנות אלה לאלה ועברנו לשבת בקבוצות. אולי בגלל שלא היו מספיק שולחנות כי עדיין לא המציאו אז את השולחן. טוב די עם הבדיחה הזאת, ברור שהיו שולחנות. רק את הגלגל עדיין לא המציאו.
אי אז בשלהי שנות ה־70 היו לנו הרבה פחות אפשרויות. ההורים לא קבעו איפה נלמד, העירייה פשוט שיבצה אותנו בבית הספר שהיה הכי קרוב לבית. לא היה טלפון לכל ילד כי אפילו טלפון נייח לא היה בכל בית, אנשים חיכו שנים על גבי שנים כדי שיתקינו להם קו ולא יכלו לעבור למתחרים כי הייתה רק חברת טלפונים אחת. כשחזרנו הביתה בסוף יום הלימודים לא התלבטנו מה לראות ביוטיוב. היה רק ערוץ אחד וגם בו לא היה מה לראות בצהריים, אלא רק אחרי חמש וחצי ורק אם ההורים הרשו. באמת, אני די בטוח שהיה פעם דבר כזה, סמכות הורית.
להפסיק לשלב ידיים
איכשהו נראה לי שפעם היה פשוט יותר להיות פה ילד. לנו לא היו בסופרמרקט מדפים עם מבחר ענק של חטיפים ו־200 סוגים שונים של מעדני חלב, ההורים לא היו מזמינים לנו בגדים וצעצועים מאלי אקספרס (נכון, כי עוד לא המציאו אז את האינטרנט), החנויות היו נסגרות בין שתיים לארבע ולא נסענו בקיץ לחופשות בחו"ל, מקסימום לאיזה בית הבראה אם ההורים היו חברי הסתדרות. אבל היינו הולכים לשחק עם חברים כל יום אחרי הצהריים, וההורים היו חוזרים מהעבודה כשעוד היה אור בחוץ ואומרים לנו שאנחנו דור מפונק שלא מבין שפעם היה הרבה יותר פשוט להיות פה ילד.
בדיעבד אני יודע שכשהייתי בכיתה א' ריחפה בחלל האוויר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, שהייתה עדיין טרייה וכואבת. אבל כילדים לא ידענו שאנחנו חיים במדינה שניצלה בעור שיניה מסכנה קיומית. מעולם לא שמענו אזעקה, רק את הצפירות של ימי הזיכרון שמאוד ניסינו להתאפק לא לצחוק במהלכן ואף פעם לא באמת הצלחנו. מקלט היה המקום הזה שמתפללים בו בבוקר, עושים בו חוגים אחר הצהריים, ופעם בכמה חודשים יורדים אליו בצורה מסודרת כחלק מתרגיל ביטחוני, אף פעם לא על באמת.
הנכד שלי רק בן שש אבל הממ"ד הוא חלק טבעי לגמרי מהחיים שלו. הוא כבר שמע אזעקות אין־ספור, בשנה האחרונה אבא שלו היה יותר בצבא מאשר בבית ואמא שלו עשתה שמיניות באוויר כדי לשמור על חיים נורמליים. בעיני המבוגרים הוא כל הזמן רואה דאגה וחרדה, למרות שהם משתדלים מאוד להסתיר את זה ממנו. כשאני הייתי בכיתה א' המלחמה הייתה משהו שהיה ונגמר. אצלו המלחמה היא כאן ועכשיו, גם אם הוא לא קורא פושים מלחיצים בטלפון ולא מקשיב לחדשות בכל שעה.
בשבוע הבא הנכד שלי מתחיל כיתה א', ובאמת שאין לי מושג איך זה קרה. עמוק בפנים אני עדיין אותו ילד מפוחד שהרצועות של התיק לוחצות לו על הכתפיים, שמביט בחשש בנפילים מכיתה ג' ומשלב ידיים כמו שהמורה אומרת, אבל שואל את עצמו מתי יוצאים לשחק בארגז החול, כמו שהיה בגן.
הנכד שלי מתחיל בשבוע הבא את כיתה א', ואולי באמת הגיע הזמן להפסיק עם השטויות ולהתחיל לדאוג לעתיד המדינה. כדי שבעוד כך וכך שנים, כשהנכד של הנכד שלי יעלה לכיתה א', גם הוא יוכל להסתכל על סבא שלו במבט מתוסכל ולהגיד לו: "נו סבא, אולי מספיק עם הבדיחות?"
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***