ביום שני האחרון "נתקעתי" עם הילדים בזמן שאשתי נסעה לעבודה. יש מי שיאמר שהמירכאות במשפט הקודם הופיעו בטעות במילה "נתקעתי" במקום במילה "עבודה", והמישהו הזה יהיה צודק לחלוטין. קשה לי להאמין שלאשתי אכן יש מטופלים בשבוע האחרון של אוגוסט, כנראה סתם הלכה לשבת במזגן במשך שבע שעות. ואני יכול להבין אותה, אנחנו הורים לאותם צאצאים. על כל פנים, התוצאה הייתה שאני נאלצתי לחשוב על תוכנית לבילוי חד־יומי חד־הורי עם הילדים. לא כי מאוד דחוף לי שיהיה להם כיף, אגב. סתם כדי שאני אוכל להרגיש שאני אבא טוב. ויש הבדל. הו הו, איזה הבדל.
אז ניגשתי אל קבוצת הווטסאפ של החבר'ה ושאלתי אם למישהו יש רעיון. התגובות נעו בין "שמעתי שמוזיאון המדע ממש מוצלח" ובין "שמעתי שתאורטית עד גיל 12 עדיין לגיטימי להשאיר את הילדים בקופסת קרטון מחוץ לתחנת מכבי האש ולברוח". החבר'ה עברו אוגוסט קשוח. באשר לי, הסבירות שאני לוקח אותם איתי עד ירושלים הייתה זהה לסבירות שאפקיד אותם בידי לוחם אש אלמוני. סבירות נמוכה, תירגעו. או אז נזכרתי במשפט סיני עתיק ששמעתי פעם: לפעמים המסע עצמו הוא היעד (אני לא באמת יודע אם זה פתגם סיני עתיק, אבל אם זה לא אז הסינים צריכים לעשות חתיכת חשבון נפש כי זה יושב עליהם בול). במילים אחרות, החלטתי לקחת את ארבעת היעקבינים לאנשהו ברכבת, ותהא הרכבת האטרקציה. ולגבי היעד - ה' יעשה הטוב בעיניו.
אז העמסתי את הילדים על האוטו ונסענו לתחנת הרכבת בקריית אריה. עם כניסתנו לתחנה נוכחנו לגלות שבמדינת ישראל בנוסף לרכבת רגילה, יש גם רכבת קלה! ועוד אחת כזו שפועלת. היינו כחולמים. אמרתי לילדים שאנחנו ניסע ברכבת הקלה כדי לחוות משהו קצת אחר. לעובדה שהרכבת הקלה הייתה זולה משמעותית מרעותה הכבדה ממנה גם היה משקל מסוים בהחלטה, לא אשקר לכם.
בשלב הזה הילדים כבר נורא רצו לדעת לאן נוסעים. אם הם היו סינים הם לא היו מעזים לשאול שאלה כזאת. "אנחנו נוסעים כדי לנסוע!" הסברתי להם, "המסע עצמו הוא היעד!". "אם ככה לא נגיע אף פעם", אמר היעקבין הבכור, כאילו דנתי אותם עכשיו לחיים של נוודות. "אל תדאג", הרגיע יעקבין מספר 2 את אח שלו, "אמא תכריח אותו להחזיר אותנו". ילד מסכן, לא מכיר את אמא שלו.
איך שלא יהיה, התחנות חלפו ביעף ואני חשבתי לעצמי שעם כל הכבוד לסינים אני באמת צריך להתחיל לחשוב איפה אני יורד מהרכבת הזאת. נשאתי תפילה לשמיים שישלחו לי איזה סימן, ובאמת התחנה הבאה שהרכבת עצרה בה הייתה תחנת יהודית. זה שם התחנה חברים, ואם זה לא סימן משמיים אז אני לא יודע מה כן. הרי אני עצמי יהודי, ומה מתאים לי יותר מאשר תחנה יהודית? ונכון, תחנה לפניה הייתה שאול המלך ותחנה אחריה קרליבך, אבל כשיהודי מחפש סימן משמיים לא צריך להתקטנן איתו.
יצאנו מהתחנה ישר למתחם שרונה. שיחוק רציני אם אתם שואלים אותי ורק אותי. את הילדים שלי אל תשאלו, כי לא נרשמה התלהבות. "אם המסע זה היעד, אז מה זה?" התפלסף הבכור. "זה מתחם שרונה נשמה, שחרר אותי", איפסתי אותו והתקדמתי. בכניסה לשרונה, מי שמכיר, יש מרתף ויסקי ורצה הבורא ואני מכיר את אחד הבעלים של המרתף. אז ירדנו להגיד שלום. את פנינו קיבל אחד השותפים האחרים במקום, ולשמחתי הוא הסכים להסביר קצת לילדים על המרתף. "אתם יודעים כמה סוגי ויסקי יש פה?" הוא שאל אותם. "אל תגלה להם!" הזדעקתי. "ילדים תתחילו לספור", שלחתי אותם למשימה שתעביר לנו בכיף שעה וחצי והתיישבתי ליד האדון. "תן לי שוט מהוויסקי הכי יקר שלך!" הכרזתי. "זה עשר אלף שקל", הוא ענה. "אז תן לי כוס מים מהברז!" הכרזתי באותו הפאתוס בדיוק והורדתי את השוט במכה אחת, כמו גבר. הילדים התייאשו מהספירה בערך בבקבוק העשרים ובצדק, היו בסך הכול סביב 1,750 בקבוקים, כך לדברי האדון. אבל מה, אפילו לא פחית קולה אחת. יש פה איזה מסר, תרכיבו אותו לבד.
יצאנו מהמרתף הצונן אל המכבש חשוף השמש שהוא מתחם שרונה. במרחק כמה מטרים משם מצאנו מרכז מבקרים שבטבורו מזגן פעיל. אז נכנסנו והעמדנו פנים שאכפת לנו מהיסטוריה. "אדוני, אם אתם לא מתכוונים לרכוש שום דבר אני אצטרך לבקש מכם לצאת", אמר הבחור בדלפק, "אם אתם רוצים, יוצא מכאן סיור ממש עוד עשר דקות למוזיאון ולבית הבד". "יש מזגן במוזיאון?" שאלתי. "כן", הוא ענה. "נמכר!" הכרזתי ויצאנו לסיור בעקבות הטמפלרים שבנו את המקום. הטמפלרים הללו, למי שלא מכיר, היו גרמנים נוצרים שהגיעו במאה הקודמת־קודמת להפריח את השממה ולהכין אותה לבואו של מושיעם, הלוא הוא אותו האיש. "איפה ישנם עוד אנשים כמו אותו האיש", צריך היה להיות הסלוגן שלהם אבל לך תסמוך על יקים שיביאו אותה בסלוגן מחוכם.
נכנסנו לבית הבד ולמדנו על המכונות השונות שמסייעות לייצור השמן. "מה עושה המכשיר הזה?" שאל יעקבין מספר 2. "זה המזגן, ילד", ענה המדריך, "תפסיק להישען עליו, אתה חוסם את כל האוויר". יש מצב שהמדריך היה בעצמו טמפלר. לעולם לא נדע.
עשינו סיבוב במוזיאון ולמדנו הרבה, בעיקר שהיעקבינים הקטנים שיהיו בריאים לא מתעניינים בכלל בהיסטוריה. אחר כך המשכנו למנהרה תת־קרקעית שעוברת ממסעדה מקומית ישר אל מרתף הוויסקי שאותו כבר הכרנו מתחילת הביקור. "במרתף הזה יש כ־1,400 בקבוקי ויסקי", הסביר המדריך. "1,750", תיקן אותו היעקבין הבכור ביובש, ואת המבטים המזועזעים שקיבלתי מההורים האחרים בסיור אתם יכולים לדמיין. "הוא שותה רק כשהוא עצוב", חייכתי לעברם. אם כבר אז כבר.
סיימנו את הסיור ועשינו דרכנו בחזרה לרכבת הקלה והביתה. נכנסנו לבית כשאנחנו מזיעים אך מזיעים. דקות מאוחר יותר נכנסה גם אשתי כשהיא רעננה כפי שלא נראתה מזה זמן. "איך היה בעבודה מאמי?" שאלתי. "פחות חשוב מה היה בעבודה", היא אמרה, "המסע עצמו היה היעד". נו נו, ידעתי ששמעתי את המשפט הזה איפשהו.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***