מצפן
עוד מעט נגמר חופש גדול בלי צפון ועם כנרת על גבול הקו האדום הביטחוני, ומשמורת תל דן נשאר בעיקר התל. אולי רק מפל התנור נעשה ראוי לשמו, אחרי שבשגרה לא ברור מדוע מכנים מים קפואים בשם תנור. עכשיו, כשהכול בוער מסביב, זה נעשה מובן. אבל זירת הנופש והטיולים שנחתכה היא כאין וכאפס לעומת צערם של יותר מ־50 אלף מתושבי הצפון שנאלצו לעזוב את ביתם ואינם יודעים מתי ובאילו תנאים יוכלו לשוב אליו. אל חשבון הצער הזה אפשר להוסיף מספר גדול עוד יותר של תושבי הצפון שאינם זכאים לפינוי על פי הגדרות המדינה, וחיים כבר חודשים ארוכים בזירת לחימה תחת שמיים מלאי כטב"מים, אש וטילים. והרעש, הו הרעש, גם אם הוא בא מהמטוסים שלנו הוא מעלה את מפלס החרדה ומוריד את מספר שעות השינה.
עוד רגע 330 ימים, ומרוב אתגרים וצער קשה כבר להכיל. ובכל זאת נדמה לי שאחד הדברים הכי חשובים בשביל כל אחד מתושבי הצפון הוא הידיעה שהם לא נעלמים מרדאר הכאב הלאומי. איכשהו נדמה שהם בתחתית שרשרת הכאב, שהרי לא איבדו את חייהם, אין מדובר במשפחות שכולות או במשפחות של פצועים, בוודאי לא חטופים, וכוח רדואן לא טבח בבתיהם. הם מפוצים, הם משוכנים בבתי מלון עד יעבור זעם, אבל תחרות הצער הדמיונית הזאת לא רלוונטית. יש משהו בלתי נסבל בחיים מחוץ לבית בחוסר ודאות מוחלט, כשהתחלה של מענה לצורכיהם לא נראית באופק.
לשהייה הממושכת הזאת באזור הדמדומים של בין לבין יש מחיר נפשי ומשפחתי עצום. דמיינו את עצמכם חיים בחדר מלון (נשמע טוב בהתחלה - מלון!) זוג הורים עם שלושה ילדים - מה זה עושה לזוגיות, לאינטימיות, לקשר עם הילדים, לגבולות, לנפש שכלואה בסיר לחץ. ומה עושים בבית כשיש סיר לחץ בסלון? הולכים לחדר, אבל כאן הסלון הוא גם החדר, כלומר החדרים, וכשבורחים אל הסלון המדומה, כלומר אל הלובי, פוגשים המון אנשים אחרים, כל אחד במצב מאתגר משלו. וצריך לקבל החלטות הרות גורל על חינוך הילדים, והיכן ילמדו, ואיך מתמודדים עם המעברים ואי הוודאות, ויש ילדים עם צרכים מיוחדים שהטלטלות הללו קשות להם שבעתיים, ויש ילדים שמקומם בחברה אינו בטוח. ופתאום זו לא רק החברה של בית ספר, זו החברה של הבית, כי המלון כך או אחרת הופך בית ענק למשפחה מרובת ילדים, ופתאום מבינים עד כמה נכון שמשפחה לא בוחרים. ובאמת הזכות לבחור נלקחת ממך, ונכון שכל אחד מהקוראים בוודאי ישמח לקבל עוד הערב ארוחה של בית מלון בלי להכין ובלי לשטוף כלים, אבל כשמדובר על יום אחרי יום שאתה לא אדון לשאלה מה תאכל ומתי, ואיפה תשב הפעם, ומה יקרה עם הילדים שמתרגלים לקבל הכול מן המוכן, ומה זה יעשה לאישיות שלהם שמתרגלת לאכול בשבת בלי לטרוח בערב שבת ובעצם גם לאורך כל השבוע. והילדים הם מראה שלנו, אז מה זה בעצם יעשה לנו.
ואיך מיישבים את חילוקי הדעות האם להמשיך במלון או לשכור דירה, ואם לשכור אז לכמה זמן והיכן, ומה עושים כשטובתו של ילד אחד היא להישאר וילד אחר חייב לצאת מכאן כמה שיותר מהר, וכל מה שכתבתי כאן, יעידו המפונים, הוא אפילו לא על קצה המזלג.
יש לך אש?
בחודשים הרבים של המלחמה נפלה בחלקי הזכות להעביר קצת שיעורים בבתי המלון הללו. פגשתי משפחות חזקות, מלוכדות, עם אמונה וגבורה ואש יוקדת, ופגשתי גם משפחות שבורות לרסיסים. באחד השיעורים דיברו כמה מהמשתתפים על הכוחות שמצמיחה התקופה, וכמעט האמנתי שזו כל התמונה כולה. אבל כשיצאתי ישב איש קשיש על כיסא מחוץ למלון, וקרא לי "בחורצ׳יק, בוא רגע". זה היופי באנשים קשישים, שהם משאירים אותי בחורצ׳יק. באתי. הוא שאל אם יש לי אש. אין לי אש, אני לא מעשן, אבל הבטחתי להשיג לו. אחרי שהדליק את הסיגריה שאלתי אותו איך עוברים עליו הימים. "ככה", הוא אמר לי. "מסיגריה לסיגריה. אני, אין לי אישה אני, נפטרה, קבורה בקריית שמונה. אני פה לבד. ככה מעביר את הימים". והיה מתבקש שמי שמעשן כל היום יחזיק בכיס מצית או קופסת גפרורים, אבל פתאום הבנתי - אם יהיו לו גפרורים, איך ידבר עם אנשים?
וו החיבור
אז מה אנחנו עושים עם זה? מסתבר שיש הרבה מה לעשות. במישור הלאומי אפשר לתבוע מהממשלה לפעול כדי שבאמת יוסר האיום הקיומי מעל המשך חייהם בצפון. אבל אפשר גם לעשות בעצמנו, במישור האישי והחברתי. לקפוץ למלונות עם ממתק ופתק קטן, להביע אכפתיות. ולכל מי שמתבייש לבוא פתאום למלון, הנה יוזמה נפלאה של יואל אליאס מהיישוב פסגות. קוראים לזה "וו החיבור". אנשים מכל הארץ כותבים מכתבים, המכתבים נאספים על ידי המתנדבים שמביאים אותם אל בתי המלון, וכך גם נוצרים קשרים. אפשר גם להצטרף למערך המתנדבים. פרטים מעשיים נוספים אפשר לקבל מיואל: 050-3457070.
אות חיים
ובצד האתגרים והקשיים, ישנן לא מעט משפחות שהצליחו להפוך את התקופה הזאת, בצד הקושי, הכאב ואי הוודאות, לתקופה של צמיחה ובנייה. במקום שאספר עליהן, אתן ברשותכם פתחון פה לחיים בומש מקריית שמונה, מי ששימש שנים רבות כמנכ"ל ישיבת ההסדר וזכויותיו בפיתוח העיר ותורתה ביחד עם טליה, רעייתו, רבות:
"כבר מהחודש הראשון, כשהבנו שהסיפור של הפינוי ארוך, החלטנו אנו, ילדינו ונכדינו המפונים, לנסות ולראות את כל המהלך הכפוי עלינו באופן חיובי. לא לראות את הקושי הרב שקיים עד לרגע זה, אלא להתמקד בצמיחה שאפשר להגיע אליה בעבודה פנימית הנובעת מהחלטה לגלות בכל מה שקורה עימנו הזדמנות לראייה טובה ואופטימית המחוללת הרגשה ועשייה טובה. ההחלטה גם מתכווננת ל'יום שאחרי' בבחינת אגירת כוחות לקראת השיבה הביתה בקרוב בימינו.
גילינו אילו אנשים נפלאים נמצאים כאן בארץ ובחו"ל, גילינו את העזרה ומאור הפנים, את הידידות ואת האכפתיות בכל מקום. גילינו את עצמנו, את הכוחות שטמונים בנו שרק חיכו להזדמנות לפרוץ. גילינו את המשפחה שלנו בכל אתר ובכל גיל, העמקנו, חקרנו והתחברנו, מתוך שמחה ותקווה. גילינו דברים חדשים על הזוגיות שלנו, הן בתחום האישי והעמוק והן בהרגלי החיים וחלוקת התפקידים, כולל מטלות יומיומיות זעירות.
גילינו שכל מילת עידוד, נחמה ופעולות של עזרה הדדית מרוממים ומעודדים את כל המעורבים עשרת מונים מכל מילה רעה, זריקת בוץ הדדית וכעס קדוש ככל שיהיה.
גילינו את תנועת ההתנדבות מהפרט ועד לארגונים קטנים וגדולים שמגלים את האהבה והערבות ההדדית לא במילים גדולות אלא במעשים גדולים. אנו מלקטים ומגלים מרגליות של חסד שנעשה בכל מקום, מהדברים הקטנים והטכניים ועד לאצילות נפש של רגישות, ויתור וראייה המתנשאת מעל לדקדוקי העניות של היומיום.
הפלא הגדול הוא שהמהלך כולו עובד ומתעצם אף שחלפו כתשעה חודשים (אולי הגיע זמן הלידה?), מה שמרמז על מידת הטוב שגדולה עשרת מונים מהרע.
כשנשוב בעזרת ה' למקומנו, לשגרה, כל תושבי הגליל המפונים ושאינם מפונים, נפעל בכל כוחנו המתעצם מן הידיעות והתובנות שצברנו כולנו בימי הגילוי. נדע להעריך ולאמוד מה עיקר ומה טפל, מה תוצר של אגו ומהי אמת פנימית, ונביא כולנו לצמיחה ענקית של הגליל ומדינת ישראל בבחינת "מעז יצא מתוק".
לתגובות: liorangelman@gmail.com
***