בעולם העסקי ישנו מושג שנקרא מתווך. המתווך הוא זה שיוצר את הקשר בין שני הצדדים, הוא מפגיש ביניהם, ולעיתים אף עוסק בקירוב הלבבות עד לחתימת העסקה. שכרו, לרוב, הוא אחוז מסוים מסך העסקה בעת החתימה. התשלום למתווך הוא הלכה פסוקה ללא עוררין בשולחן ערוך (חושן משפט, קפה).
כאשר מדובר במתווך מעולם אחר - השדכן או השדכנית - נשאלת השאלת כיצד מתייחסת אליהם ההלכה. על פי הרמ"א (שם, סעיף י) הדבר ברור כי דינו של שדכן הוא כדין המתווך, וחובת התשלום לשדכן נגזרת מכך באופן מלא. באשר לפרטי חובת התשלום עולות כמה שאלות מהותיות.
מתי חלה חובת התשלום, האם בעת החלטת הזוג להינשא (ווארט או תנאים) או רק בעת עמידתם תחת החופה?
ההשלכה המעשית לשאלה זו עומדת לדיון כאשר השידוך התבטל לאחר הווארט והתשלום לשדכן. הגם שבתרומת הדשן (סימן פה) נקט כדבר פשוט לשלם רק בעת הנישואין, מנהג העולם לשלם לאחר הווארט או התנאים (מה שקרוי היום אירוסין, כשהכוונה היא להחלטת בני הזוג להינשא), כך עולה מדברי הרמ"א.
בעקבות זאת פסק מו"ר הרב נבנצל שליט"א שמאחר שמנהג המקום הוא לשלם אחרי הווארט, והביטול אינו מחמת הטעיה של השדכן או השדכנית, הם זכאים לשמור את שכרם שהרי הם סיימו את עבודתם. זהו הבדל משמעותי בין תיווך רגיל שמחייב בתשלום אם העסקה נחתמה ובין שידוך שמנהג המדינה מחייב עליו תשלום לאחר הווארט. מטבע הדברים, אם מנהג המדינה ישתנה והתשלום לשדכנים ייעשה רק בעת הנישואין, או אז אם יתבטל השידוך לא תהיה חובת תשלומים.
הנאת שידוך – רק בזמן החתונה
מה הדין כאשר השידוך נעשה בלא שביקשו מהשדכנים להתערב, אלא הם הציעו מעצמם - האם אז הם זכאים לתשלום?
זו סוגיה עמוקה ומעניינת, ועיקרה נסוב סביב השאלה האם השדכן נחשב כפועל או כאדם שעושה טובה לחברו בלא שנתבקש. נראה כי במקרה זה אין השדכן נחשב כפועל אלא הוא דומה לאדם שיורד לשדה חברו ליטע שם עצים בלא שנתבקש, כשעל פי ההלכה אם זו שדה שעושיה ליטע, עליו לשלם את דמי ההנאה. לפי זה גם אם השדכנים הציעו את השידוך בלא שנתבקשו לכך, יש לשלם להם על ההנאה. אך במקרה זה שהשדכנים באו מעצמם, מסתבר מאוד, וכן כתבו מחברי זמננו, שהתשלום הוא רק אם אכן השידוך יצא לפועל והזוג נישא. אך אם השידוך בוטל לאחר הווארט אין חובה לשלם, שהרי אין השדכן פועל אלא התשלום הוא על ההנאה, והנאה יש רק בחתונה ולא בווארט.
מי חייב בתשלום - הזוג או ההורים?
בשאלה זו נחלקו הפוסקים. מחד גיסא ניצב הגאון מסוכטשוב בעל האבני נזר (חושן משפט, סימן לו) שכותב: "זה פשוט שחיוב שדכנות חל על החתן והכלה, כי להם עשה הטובה, רק שהמחותנים משלמים עבורם". מאידך גיסא, הרב ישראל גרוסמן בשו"ת הליכות ישראל כותב: "שההורים כן נעשה להם טובה בגמר השידוך, כי העניין נוגע להם בנפשם, וחוץ מעצם הדין שהאב חייב להשיא את בנו וכן בבת... ובכל התשובות בעניין שכר שדכנות לא אישתמט חד דיימר שההורים יכולים לומר לשדכן לאו בעל דברים דידי את. ועיינתי בעשרות תשובות בספרי שו"ת, ובכולם היה הדין תורה עם ההורים ולא עם החתן והכלה, והרבה פעמים חייבו את ההורים שבועה". מסקנתו למעשה: היות שבתשלום דמי השדכנות קובע המנהג, הרי שההורים הם אלו שמחויבים מעיקר הדין לשלם את דמי השדכנות.
כאשר באים להכריע הלכה למעשה, מסתבר כי הדבר תלוי האם מדובר בשדכן שאליו פנו ההורים או הזוג, כי כפי שביארנו כאשר נעשתה פנייה אל השדכן אזי דינו כפועל של אלו שפנו אליו ועל המשלח חלה חובת התשלום. על כן, אם ההורים פנו אל השדכן - חובת התשלום חלה עליהם, ואם הזוג היו "המשלחים" - הם אלו שצריכים לשאת בתשלום. כאשר השדכנים באו מעצמם יש לעיין למי ההנאה גדולה יותר, להורים או לבני הזוג, וכפי המחלוקת שהבאנו. למעשה מכריע בפתחי חושן שחובת התשלום היא על המחותנים, ואם אין חלילה מחותנים החובה מוטלת על בני הזוג.
דמי שדכנות בדור הגאולה
האם יש בזה הבדל בין אשכנזים לספרדים? לכאורה חובת התשלום חלה רק על בני עדות אשכנז שפוסקים על פי פסקי הרמ"א, שהרי הרמ"א השווה בין מתווך לשדכן, ומרן השולחן ערוך לא הביא זאת בפסקיו. יתר על כן, בשו"ת תשובות והנהגות (חושן משפט, חלק א, סימן תשלו) מביא כי "בהרבה מקומות אצל הספרדים לא נהגו לשלם שדכנות והשידוכים שהן עושים הכל לשם שמים".
הגם כי קטונתי מלהעיר על דבריו של בעל תשובות והנהגות, דומני כי כיום חובת התשלום חלה על כל העדות. זאת משני טעמים עיקריים: א. כיום גם בני עדות המזרח משלמים היטב על שידוכים וממילא זה כיום המנהג הרווח ומנהג המדינה, כשחלק חשוב מפרטי ההלכות בנושא זה תלוי במנהג המדינה. ב. בציבור שלנו, בדור של גאולה, רבים הם נישואים בין־עדתיים וכך נאה וכך יאה. ממילא ראוי לקבוע דבר אחיד לכל העדות כדי שיעודד עוד ועוד לעסוק בשידוכים ולא להתחיל חלילה וחס לחשוב "די הניין לי ודין לא הניין לי" (זה שווה לי וזה לא שווה לי).
כמה לשלם, או למה דווקא 5,000 שקלים?
בארגון 'באים בטוב' התחלנו בקריאה ציבורית להנהגת מנהג מדינה קבוע של תשלום 5,000 שקלים למשדכים. מדובר בתשלום כולל שבמרבית המקרים מתחלק בין כמה שדכנים שלקחו חלק בשידוך. כאשר המחותנים משלמים - כל צד משלם 2,500 שקלים. כולנו יודעים כי הוצאות החתונה כוללות היום רכיבי פלז'ר ופאר שלא ראינו בעבר, ובמקרים רבים דווקא אלו שבזכותם הערב הזה לא היה יוצא לפועל נשכחים, או זוכים למתנה שאינה מכבדת. זוהי הכרת הטוב הבסיסית שעליה מושתת העולם היהודי. בנוסף לכך, ראינו במחקר שעשינו ובמציאות בשטח כי הכסף הוא גורם מניע ומדרבן גם בעניין השידוכים, וכאשר זה יהיה המנהג החברתי שלנו הדבר יביא עוד רבים לנסות לשדך ולהביא להקמת בתים נוספים בישראל.
אם סכום של 5,000 שקלים ייקבע כמנהג המדינה - האם אדם יכול לדרוש יותר מהסכום הזה?
הרמ"א מביא בחושן משפט סימן רס"ד סעיף ז': "ובשדכנות אין לו יד אלא שכרו, אף על פי שהתנה עמו לתת לו הרבה". ולפי זה אם יש סכום קצוב אין אפשרות להתנות, וגם אם התנה ודרש יותר לא יועיל לו. מאידך, המהרש"ל חולק על הרמ"א: "צריך עיון היאך פסק כל בפשיטות?" ובש"ך תירץ שהדבר תלוי אם קיים במקום מנהג מדינה. עם זאת, בקצות החושן פסק שמאחר שהשדכן השקיע זמן בעבודת השידוך, מותר לו להתנות ויש חובה לשלם לו את מה שהתנה. אך אם מדובר רק בביטול זמן מינימלי, כגון בזמננו שרק שלח הודעה ולא התעסק בכך כלל והשידוך הצליח - הגם שהוא ציין כי התשלום שדורש הוא 10,000 שקלים - אין חובה לשלם יותר מהסכום כמנהג המדינה. למעשה, נקודה זו צריכה הכרעה של דיין וכל מקרה לגופו.
סוף דבר, חובה גמורה היא לשלם על שידוך. ויש לעודד עוד ועוד מהציבור שיעסקו בנושא חשוב ונכבד זה, כדי להביא מזור לנפשות נכאבות ולשמח רעים אהובים.
הרב יצחק נריה הוא יושב ראש ארגון 'באים בטוב', יושב ראש קרן 'אחד לאחד' וראש ישיבת 'תורה בציון'
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***