מפטירין כדאשתקד

הדפוס המטריד שחוזר על עצמו בתקופה האחרונה טמון במושג "מפטירין כדאשתקד". כלומר הכל חוזר על עצמו בוארינטים עדכניים אבל באותם דפוסים ולבושים מוכרים מלפני 7.10.

האסטרטגיה הכושלת והמבישה בצפון מול החיזבאללה היא בבחינת שחזור מדהים להתנהלות מול חמאס, לפיה ספק קובעים ספק נכנעים לדפוסים אשר מתאימים לצד השני ומפקירים שטח וישובים.

רק כאשר מאיימים על ת"א והמרכז משחררים יותר עוצמה וכלים. במשוואה מופרכת מאפשרים ירי מדוד על ישובינו בתמורה למניעת הסלמה ומלחמה כוללת. כללי המשחק הגלויים והסמויים הם בבחינת כניעה לסחטנות מהסוג הגרוע ביותר אשר הופך את מדינת ישראל ל"מדינת הכאפות" של המזרח התיכון.

העוצמה הצבאית המדהימה שלה אשר הודגמה היטב בחיסולים המרשימים בדחייה בביירות ובטהרן, ובמתקפת המנע המוצלחת, רק מדגישה את החולשה המנטלית של ההנהגה והצבא בישראל. שלא לדבר על כך שהמתקפה על החותים בתימן הדגימה מה קורה לאחר שישראל נוקטת יוזמה התקפית. ההתרשמות היא שתקיפה דומה בביירות והבערת נמל ומיכלים הייתה מביאה לתוצאה דומה, ללא צורך בכיבוש שטח. נכון שיש סכנה מסוימת לתגובה כואבת של חיזבאללה בישראל.

אבל המצב הנוכחי הוא כל כך חמור שאין ברירה. עדיין גם בעזה לא מוצה מהלך של יוזמה התקפית קיצונית יותר ומכריעה שתגרום לכניעה של חמאס ושחרור החטופים ללא מו"מ מופרך כמו זה שמתנהל תחת לחצים פנימיים וחיצונים בלתי סבירים ובלתי נסבלים. במקום לדרוש שחרור חטופים ללא תנאי נדרשת ישראל להתנצל למה היא לא מוותרת על נצרים ופילדלפי, ועוד לשחרר מספר גדול של רוצחים.

נכון המצב רגיש ומורכב, אבל בטוח שיש נוסחה התקפית מתאימה שתביא את הלחץ הצבאי לידי מיצוי ונדרשת מחשבה מקורית ונועזת יותר של גורמי הביטחון והממשלה. המערכת תקועה בשבלונות אשר מביאות תוצאות מוגבלות. בהעדר יוזמה כזו נוסחת ה"עסקה" הפכה לקדושה, וככל שיש מי שנכון לשלם מחיר יקר יותר בתמורה הוא נהפך להומני וצדיק יותר. מנטליות קורבנית קלסית ומזיקה.

כך הופקר הדרום שנים רבות לצבע אדום לפי מינון מסוים וגבולות גזרה, בהעדר כוח רצון ויוזמה למתקפה נחרצת מול חמאס, ורק הטבח הניע את ישראל לתגובה הולמת. כך מתאפשר עכשיו לחיזבאללה בהתאם לרצונו לחבור לחמאס ולהתיש אותנו כרצונו, ולהכתיב לנו הפקרת אזור ותושבים בצפון. מחדל שיש חשש שבעתיד המחדל הנורא בדרום יחוויר לעומתו.

במקביל כל כללי המשחק הפנימיים בחברה הישראלית המוכרים בין תומכי ושונאי ביבי משתחזרים להפליא. אפילו הרפורמה המשפטית וההתנגחות בין הממשלה למערכת המשפטית חוזרת על עצמה כאילו אף אחד לא למד לקח ולא \שינה ממנהגו.

לא יריב לוין העקשן והנוקשה, ולא שופטי בגץ אשר מפעילים כוחנות פוליטית כאחרוני העסקנים. ביבי והפרוקסי שלו מירי רגב ודומיה ממשיכים להתנהל כאילו לא קרה כלום ופוטרים עצמם בביטויי צער מדומים, ושונאי ביבי לא מחמיצים שום הזדמנות לעקוץ אותו ואת ממשלת הימין הכושלת שלו. טקס יום הזכרון ל 7.10. הפך לסלע מחלוקת חדש ישן, ומיותר לחלוטין. המלחמה עדיין לא הסתיימה ובשלב זה ניתן להסתפק בהכרזה על צפירה ודקת דומייה, ללא נאומים וזמרים מיותרים.

הטקס הממלכתי בניצוחה של מירי רגב מעלה בצדק את החשד של נסיון ל"כבס" את המחדל של הממשלה, ולעומתו הטקס האלטרנטיבי עלול להתפס גם כן כטקס מחאה כנגד הממשלה, נוסח בלפור ואחים לנשק. לכן אלו גם אלו צריכים להרפות . נתניהו חייב להיות מודע לכך שאמנם הממשלה מכהנת עדיין כממשלה נבחרת, אך לאחר ה 7.10.

היא אבדה את המנדט המוסרי והערכי לייצג את העם והרוב שתמך בה. לכן עליו לחתור ביוזמתו וליצור הזדמנות מוקדמת ככל האפשר לבחירות אם ברצונו לחדש את המנדט שלו ושל הקואליציה שלו. בינתיים כולם כאחד, קואליציה ואופוזיציה נדרשים לאיפוק המתבקש מהמצב החמור אליו נקלענו, ולא לזרות מלח ורעל לתסיסה הפנימית שמתעוררת מחדש בחברה בישראל, ומשתחזרת באופן תמוה ומדאיג. לקראת השנה החדשה ניתן לקוות להתחדשות והתרעננות, ובינתיים לעשות את המיטב והמירב להצלחת המלחמה וההתאוששות הכלכלית והחברתית.