מיני־דרמה התרחשה לאחרונה בציבור החרדי בכלל ובנתיבות בפרט. הרב חיים יוסף דוד אברג'ל, בנו של הרב יורם אברג'ל זצ"ל, אשר מנהיג בעיר נתיבות קהילה חרדית גדולה עם יותר מאלף תלמידים ותלמידות בגיל בית הספר, החליט לפרוש מרשת 'בני יוסף' של ש"ס ולהצטרף לזרם הממלכתי־חרדי (ממ"ח), זרם חינוך חרדי בפיקוח המדינה המלמד לימודי ליבה, חשבון ואנגלית.
בריאיון ל'ישראל היום' דחה הרב אברג'ל את הטענות כי מדובר במוסדות שרוצים לחלן את הציבור החרדי: "אנשים לא מכירים. כשאתה לא מכיר, גם דבר טוב נראה לך מסוכן. שלא נדבר על גדולי הנלחמים נגדי שפועלים מאינטרסים. כל הרעש קם מאינטרסים של אנשים שמפחדים לאבד שליטה. כל העסקנים גרים בבתי פאר. הייתי אצל אחד המנהלים החשובים שקשורים לש"ס, יש לו בריכה בתוך הבית, לא בחצר. בתוך הבית. מדובר בבית פאר ענק. בבית הספר של הבנות, לא היה אפילו נייר טואלט. כשהמנהלת ביקשה לסדר את העניין אמרו לה שצריך אישור מהחשבת הכללית. ואז אתה רואה התנהלות של פאר והדר אצל עסקנים".
הרב אברג'ל לא לבד, והדרמה מתרחשת גם בקרב הציבור החסידי. מוסדות חסידיים רבים קיבלו סמל מוסד ויעברו לזרם הממלכתי־חרדי החל מתחילת השנה הקרובה, בהם מוסדות קרלין, צאנז, ביאלה, בעלז, ויז'ניץ, בויאן ועוד מוסדות כלל־חסידיים.
"אצלנו בבית שמש היה מוסד ממלכתי בודד שהתחיל בתקופת ראש העיר אבוטבול, אך בתקופת עליזה בלוך הדבר התעצם לשישה מוסדות נוספים, ולהם נוספו גני חב"ד וגנים עירוניים. בסך הכול מדובר על כ־21 מוסדות בקדם־יסודי, שבעה ביסודי ואחד על־יסודי בשנת תשפ"ה", מספר מוטי לייטנר, משנה לראש העיר בית שמש, אשר עומד בראש סיעת 'חרדים בעולם המעשה', שרוב מצביעיה שולחים כבר היום את ילדיהם ללמוד בבתי ספר ממלכתיים־חרדיים, או היו רוצים לקבל את הסטנדרטים שיש בממ"ח בבתי הספר שאליהם הם שולחים את ילדיהם כיום.
לדבריו, בית שמש היא המקום השני הכי גדול אחרי ירושלים מבחינת תלמידי ממ"ח ולפי הגידול הטבעי. "בשנים הקרובות אנחנו עומדים להיות במקום הראשון", הוא מעדכן, "אחרי שחסידויות כמו בויאן וצאנז הצטרפו, הוויכוח על ממ"ח כן או לא הוא לא ויכוח בין הסקטור החרדי למדינת ישראל. הוא הפך לוויכוח פנים־חרדי כמו עוד ויכוחים פנים־חרדיים נוספים. הדבר קיבל לגיטימציה והובהר שהחששות מופרכים. אפשר לשמור על המנטליות, הניואנסים והשמרנות החרדית, לצד חינוך מקצועי עם סטנדרטים שמוכתבים על ידי ישות אורגנית, אוטונומית ובלעדית, בלי החלטות של כל מיני גורמים ובלי ביזור כוח".
מה כוח המשיכה של הממ"ח?
"כמו כל גוף ממלכתי, מי שיחפש ימצא בו בלי סוף ליקויים ובעיות, אבל היתרונות גדולים מאוד. מדובר בראש ובראשונה על תכלול ממלכתי עם נתונים של כל גורמי המקצוע שלא הולכים לאיבוד. במוסדות הללו יודעים מה הצרכים והרישום נעשה באופן מתוכלל. בממלכתי־חרדי הילד החרדי מקבל יותר מהמדינה – לפחות פי אחד וחצי. הסטנדרטים המקצועיים של צוות ההוראה מפוקחים והמורים הולכים להשתלמויות, לכל אחד מהם יש לכל הפחות תעודת הוראה ולחלקם תואר ראשון. הסטנדרט המקצועי, החינוכי והפדגוגי נשמר, ויחד עם זאת מקבלים פריבילגיות של שנת שבתון ויום חופשה בשבוע – וכמובן שכר יציב שלא נתון לגחמה של מוסד מנהל או גורם אחר שיכול להתנכל ולפגוע בתנאי ההעסקה".
תם עידן חוטבי העצים ושואבי המים
לשיטתו של לייטנר, לימודי החול שנלמדים במוסדות החינוך הממלכתיים־חרדיים קריטיים לעתיד החברה הישראלית והחרדית. "אחרי ניסיון של דור שלם הוכח שלימודי הבסיס כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים נוספים חשובים להמשך. כדי להשתלם בלימודים מקצועיים לאחר שנות הישיבה הקדושה צריך ידע בסיסי שנלמד ביסודי. הסקטור החרדי לא צריך להיות חוטבי העצים ושואבי המים של המדינה. הממ"ח נושא את הבשורה. מקצועיות פדגוגית וחוסן כלכלי של צוותי ההוראה יבטיחו את העתיד של הסקטור החרדי ושל מדינת ישראל".
לייטנר לא מדבר באוויר, הוא עצמו היה שותף להקמת שני מוסדות ממלכתייים־חרדיים ששפת הלימוד בהם היא יידיש. "אני לא חושב שצריך לוותר על קוצו של יוד של הסקטור, ההווי, התאולוגיה והאידאולוגיה, ויחד עם זאת אפשר גם וגם. לשמור על זהות חרדית, לחיות ברמה גבוהה של תורה, צניעות, קדושה והווי חסידי מלא לצד לימודים מקצועיים שיאפשרו לילדים לפרנס בבוא היום את משפחותיהם".
יש הטוענים כי החסידויות יודעות לשמור על שליטה וסדר פנים־ארגוני ואילו בציבור הליטאי והספרדי המצב מורכב יותר.
"הטענה הזאת יוצאת מנקודת ההנחה שיש פה מפגעים רוחניים שהילד נחשף אליהם, למרות שהוא לא היה אמור להיחשף אליהם, ובעוד שאצל הנער החסידי החסידות תשמור עליו, הליטאי לא יכול לעמוד בכך. אני כופר בהנחה הזאת. מדובר בתירוצים אפולוגטיים משעשעים או מחוצפים. מבחינת הסביבה ילד בממלכתי־חרדי לומד באותם תנאים רוחניים ודתיים אחד לאחד כמו בחינוך העצמאי ובבני יוסף - הוא פשוט מרוויח מכל הכיוונים ומכל הצדדים. הממ"ח אינו דורש מאף מנהל מוסד לוותר על אף דבר רוחני. בניגוד לסוגיית הצבא, שם אתה לוקח מישהו מהסביבה שבה הוא גדל ומשלב אותו באווירה אחרת ובמערך צבאי, בחינוך הממלכתי־חרדי זה לא קיים".
אין חשש שמחר בית המשפט יכפה עליכם מבחינה חוקית לקבל תלמידים בניגוד לרצונכם?
"תרחישים אפוקליפטיים ותרחישי אימה לא אמורים להיות ניתוח למצב הקיים. לא מדובר על דיבורים באוויר אלא על מודל קיים עם הצלחה משגשגת שמתרחש במציאות. מה יקרה או מה עלול לקרות אם בית המשפט יגיד בעוד חודש לא להעביר לרשת בני יוסף או לחינוך העצמאי תשלומים? זה יותר סביר שיקרה. אנחנו בממ"ח רוצים להיות עם הממלכתיות ולשמור על הסממנים והזהות החרדית, לא להיות נגד, בהיחבא או במקביל, ליצור מדינה בתוך מדינה, אלא להסתדר בתוך הציבור. כמובן, אני חלילה לא אומר שצריך לסגור את המוסדות החרדיים האחרים, אני רק טוען שהסיפור של הממ"ח הוא סיפור הצלחה חינוכי, פנים־חרדי וישראלי".
חשש מלימודי החול
אם הכול נשמע כל כך הגיוני וטוב, מדוע יש התנגדות פנים־חרדית נחרצת באגף הליטאי? "תמיד בציבור החרדי נתנו דגש על לימודי קודש, כאשר לאורך השנים היה חיידרים בלי לימודי חול ורק עם מתמטיקה בסיסית, כאשר בסופו של דבר הדגש העיקרי הוא על לימודי הקודש. החשש הראשוני מהממ"ח הוא בגלל ששם יש הרבה יותר דגש על לימודי חול", מסביר ישראל כהן, פרשן בכיר ברדיו קול ברמה.
הרובד השני, מסביר כהן, הוא העצמאות החרדית. "הציבור החרדי דוגל ברשתות עצמאיות בפיקוח, ניהול ואפילו הגנה בלעדית של אחראים חרדים מטעם גדולי הדור, כאשר לרוב מדובר במפקח הכללי או מנהל החיידר. לא בכדי כמעט כל תלמוד תורה היה בנשיאות הרב אלישיב, הרב שך, הרב שטיינמן ועוד – מנגנון ההיררכייה של גדולי הדור והאוטונומיה החרדית".
כהן מדגיש כי נכון שהיו תלמודי תורה מסוימים כמו רזילי בבני ברק או רוז'ין, שם למדו יותר לימודי חול, אך גם הם היו מפוקחים על ידי גדולי הדור ולא ראו בהם בשום צורה שינוי מהסדר הקיים. "היוזמות של הממ"ח היו מאוד בשוליים של הציבור החרדי. על פי התפיסה החרדית הליכה לממ"ח נתפסת כמרידה ואצבע בעין. קשה להסביר זאת על גבי עיתון לציבור דתי, שישאל: אז שילמדו עוד קצת מתמטיקה, אנגלית וטיפה היסטוריה, מה הבעיה? אלא שהשאלה הגדולה היא למי אתה כפוף ולמי אתה שייך".
מי שהיה הנחשון, כאמור, הוא חסידות בעלז. "בבעלז יכולים לשמור על האוטונומיה שלהם, ולכן הגיע האדמו"ר מבעלז ואמר שהוא רוצה שהמורים שלו יקבלו שכר כפול. שנית, החסידויות שולטות באירוע – מי שלא ממושמע יעוף החוצה. הם יודעים לשמור על האוטונומיה שלהם. הטענה של הליטאים אומרת שהכניסה של החסידויות נותנת למעשה רוח גבית לכניסה לממ"ח, וכך יותר אנשים שפחות מחויבים, שנמצאים בשוליים של החברה החרדית או שלא הצליחו להקים מוסדות משלהם – כעת לאחר הכניסה של החסידויות ירצו להקים ממ"חים משלהם. הטענה העיקרית היא שבניגוד לחסידים שיודעים לשמור על האוטונומיה שלהם, צריך להסתכל גם על ילדי הפריפריה ובכלל באופן רוחבי בכל הציבור החרדי. הכניסה לממ"ח יכולה להוות פרצה רוחנית. כיום יש ממסד מסוים, אבל ככל שהממ"ח יתחזק זה מפרק את המנגנון של הרשתות החרדיות ועלול להקריס אותן ביום מן הימים".
כהן מדגים בסיפור מעניין בהקשר החסידי־ליטאי: "בזמן שחסידות בעלז רצתה להיכנס לממ"ח, הרב גרשון אדלשטיין זצ"ל, מנהיג הציבור החרדי, היה נגד עד כדי לרוץ ברשימות נפרדות. הוא ראה בכך פרצה של המסגרות. בזמנו הוצע לבעלז להצטרף לחינוך העצמאי, להוריד אותם ממוכר שאינו רשמי למוסדות החינוך העצמאי, אלא שבבעלז היו יותר חזקים, וזה היה 'מקלקל אותם'. בסופו של דבר ראינו עכשיו שהחסידויות יודעות לשמור על עצמן, והם התאגדו ופתחו ממ"ח".
התנגדות ספרדית
גם בציבור החרדי־ספרדי ההתנגדות לממ"ח נחרצת ביותר. "ההתנגדות נחרצת מאוד כבר הרבה שנים, עוד בזמן חכם שלום כהן זצ"ל, נשיא מועצת חכמי התורה, שפרסם כמה מכתבים חריפים בעניין", מסביר שמעון ליברטי, עורך בכיר בעיתון 'הדרך'. "רק בשבוע שעבר, לרגל שנתיים לפטירתו, פרסמתי ששאלו אותו על בית ספר קטן מאוד בפריפריה שהיה בסכנת סגירה והדרך היחידה להמשיך לקיים אותו הייתה שחלק מהכיתות בו יעברו לממ"ח. חכם שלום אמר: ממ"ח זה ממלכתי – עמלק שמו עליו, עצם השם ממלכתי לבד זו כבר הבעיה. לכן ברור שההתנגדות קיימת, כפי שראינו לאחרונה במכתב נחרץ של מועצת חכמי התורה נגד הממ"ח".
ליברטי מתייחס גם לטענה המפורסמת מה הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה אומר. "כולם מדברים על מה הרב עובדיה יוסף היה אומר, כי הממ"ח כידוע הוקם בפועל בשנת 2014, לאחר שהוא נפטר. היסטורית אפשר לראות איך מרן התנהל עוד לפני שקמה רשת מעיין החינוך התורני. הרב עובדיה נסע בעצמו לגייס כספים לרשת החינוך העצמאי, למרות שלא היה קשור אליהם ברמה הפוליטית והם בכלל לא הקשיבו לו, וכידוע אחר כך הקים את רשת מעיין החינוך התורני. אז מדוע מרן פעל כך? הייתה חשובה לו העצמאות החינוכית ללא כפיפות. נכון, יש כפיפות בסיסית למשרד החינוך ולפיקוח, אבל רצוי שתהיה כמה שפחות. העובדה שגם הרב עובדיה וגם הרבנים האחרים שהיו איתו בהקמת הרשת, ועוד לפני כן גדולי ישראל שהקימו את החינוך העצמאי בקום המדינה, נלחמו בחירוף נפש כדי שיהיה זרם נפרד של חינוך עצמאי – זה מפני שהם הבינו את החשש. ההתערבות של המדינה רק הולכת וגדלה".
"מחר בתי המשפט יוכלו לחייב בתי ספר להכניס תלמידים שהם לא רוצים או לקבל במקרי קיצון תלמידים כמו הסיפור בגבעת שמואל", מדגים ליברטי. "הסוגיה של שליטה בקבלת תלמידים היא קריטית. ממלכתי־חרדי מחויב לקבל את כל התלמידים ולא יכול באופן רשמי לפסול ילד בגלל ההורים שלו. ילד בן חמש שמגיע לבית הספר הוא ילד טוב שמאוד רלוונטי מי הם ההורים שלו והיכן הוא גדל. וזה עוד לפני השאלה כמה מועצת החמ"ד נשלטת על ידי השר וגורמים אחרים, וגם אם תאמר שזה לא קורה כיום, זה עלול לקרות בהמשך. הציבור החרדי יודע לאן זה הולך. יותר מכך, המודל קיים וראינו בציבור הדתי־לאומי מקומות כמו הר המור שראו מה קורה בממלכתי־דתי, ולכן הם התנתקו והלכו לעצמאות. לא בכדי מאות רבות של בני הציבור הדתי־לאומי לומדים היום ברשת בני יוסף, נוסף לעוד אלפים שלומדים בחינוך מוכר שאינו רשמי. הם היו שם, נכוו, והבינו את הסיפור".
"זה לא דיון תיאורטי, מחר יתחלף השר, משרד החינוך יחליף פקידים, ומה שהיום בסדר מחר לא יהיה בסדר. בחודש האחרון עשינו בעיתון 'הדרך' סדרת כתבות תחת הכותרת "מאליאנס עד הממ"ח". הופתעתי כמה קווי דמיון יש בין השניים. באליאנס בהתחלה שמו מנהל ספרדי, חובש כיפה, ממשפחה מכובדת וקרוב משפחה של רבנים, ואחרי חמש שנים הוא התחלף במנהל אשכנזי מצרפת. אנחנו מכירים את השיטה. ההתנגדות היא לעצם הרעיון שיש כפיפות, וכפי שחכם שלום כהן אמר: ממלכתי - שם עמלק עליו".
האם יכול להיות צפי לשינוי בשטח?
"בוודאי שלא, להפך. בדרך כלל יש הקצנת נגד. בסופו של דבר זה יחריף כדי להעמיד חיץ. כבר ראינו לאחרונה את האמירות של גדולי הרבנים הספרדים שילדים שלמדו בממ"ח לא יוכלו להתקבל לישיבות קטנות. צריך להבין שעד השנה הממ"ח כמעט לא הצליח, בוודאי לא במיינסטרים, ולכן גם המאבק היה פחות בעוצמה. אך כעת כשיש מהלך להעברה של מוסדות שונים זה הביא לתגובת נגד חריפה".
***