לא רואים את הדבשת

דני לוי נכנס השבוע לתפקידו כמפכ"ל המשטרה במקומו של קובי שבתאי. כמו השמש שזורחת מדי יום בבוקר, כך גם העתירה התורנית לבג"ץ לא איחרה לבוא. התנועה לאיכות השלטון עתרה בדרישה לבטל את המינוי.

לדברי אליעד שרגא, יושב ראש התנועה, "מינויו של לוי מהווה סכנה ממשית לעצמאות המשטרה ולשלטון החוק בישראל". בעתירה נטען בין היתר כי ניצב לוי הוא בעל הניסיון המועט ביותר בקרב הפיקוד הבכיר במשטרה. תלונה דומה הוגשה גם לוועדה המייעצת למינוי בכירים. גם בתקשורת זכה המינוי למתקפות שוב ושוב.

"דבר אחד כבר ברור - הנאמנות לשר גוברת על הניסיון הפיקודי. עם ההודעה של בן גביר על ההמלצה הצפויה על לוי, השר דילג על מספר ניצבים ותיקים", התרעם אור רביד בחדשות 12. ב־Ynet דיווח לירן תמרי כי "לוי, נזכיר, קודם לדרגת ניצב רק לפני 11 חודשים - ועקף בדרך לתפקיד ניצבים ותיקים בעלי ניסיון".

משה נסטלבאום השתפך בטור במעריב על גורל האומה עם מינויו של ניצב לוי לתפקיד המפכ"ל. וכך כתב בין היתר: "עבור ניצב לוי זאת עסקה משתלמת. פנייה של התנועה לאיכות השלטון לשרי הממשלה, לבן גביר וליועצת המשפטית לממשלה חושפת שניצב לוי 'קופץ' מבית ספר יסודי לאוניברסיטה. הדבר דומה למתמחה בבית חולים, שבתום תקופת ההתמחות יתמנה למנכ"ל המרכז הרפואי.

ניצב לוי מחזיק בניסיון הקטן ביותר מבין קציני הפיקוד הבכיר במשטרה. הוא קודם על ידי השר לתפקיד המפכ"ל והועדף על פני ניצבים ותיקים ומנוסים ממנו, ובהם מפקד מחוז המרכז ניצב אבי ביטון, מפקד המחוז הדרומי ניצב אמיר כהן, ומפקד מחוז תל אביב ניצב פרץ עמר. לוי הועלה לדרגת ניצב לפני שנה בלבד, ומכהן בתפקיד מפקד מחוז חוף פחות משנה. כל אחד ממפקדי המחוזות האחרים כיהנו לפחות בשני תפקידי ניצב, מה שהופך אותם לבעלי ניסיון פיקודי גדול משלו".

כשהג'ינג'י לא עותר

אני יכול למלא את כל הטור בציטוטים מביכים דומים. למה הם מביכים? ובכן, כי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה נבחרה לתפקידה הרם למרות היותה נטולת ניסיון כלשהו בתחום הפלילי, ולמרות שלא היה לה ניסיון כלשהו בתחום הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה. כידוע לכול, היועמ"ש עומד גם בראש התביעה הכללית. כל זה לא הפריע לשר המשפטים דאז גדעון סער ולראש הממשלה דאז נפתלי בנט להריץ את מועמדותה של בהרב־מיארה, נטולת הניסיון הרלוונטי.

מאז שהחלה את ההתמחות, ובמשך יותר מ־30 שנה, כיהנה בהרב־מיארה כפרקליטה אזרחית במחוז תל אביב. עד פרישתה מהשירות הציבורי כפרקליטת המחוז, עסקה בהרב־מיארה אך ורק בעניינים אזרחיים. היא לא ניהלה תיק פלילי מימיה ולא עסקה בפלילים מימיה. מעולם לא עסקה בחוות דעת משפטיות על עבודת הממשלה ועל תיקוני חקיקה. כלום. אז היועצת המשפטית לממשלה שעומדת בראש התביעה יכולה להתמנות לתפקיד בלי ניסיון כלשהו בתחום כי שר המשפטים דוחף ולוחץ, אבל ניצב בעל ניסיון של עשרות שנים בעבודת המשטרה אינו יכול לכהן בתפקיד כי הוא מכהן כניצב רק 12 חודשים?

איך טריליוני המצקצקים כעת על מינויו של דני לוי לא רואים את הדבשת של עצמם? איפה היו כל המצקצקים כאשר שני נציגיו של שר המשפטים דאז סיכלו את מועמדותו של המשנה ליועמ"ש דאז רז נזרי, למרות הניסיון המגוון שלו בייעוץ בעניינים פליליים, מנהליים וחוקתיים? חברי הוועדה צביקה האוזר ודן מרידור סירבו לאשר אותו כמועמד, ובכך סללו את הדרך למועמדת הרצויה לסער.

איפה היו כל המצקצקים כאשר בהרב־מיארה שיפצה המלצות של שופטים בבית המשפט העליון? בהרב־מיארה העבירה לעיון ועדת האיתור לתפקיד רשימת המלצות מכובדת במיוחד, שכללה שורה ארוכה של שופטי בית המשפט העליון בעבר ובהווה. עם השופטים הרשומים כממליצים העבירה עורכת הדין בהרב־מיארה גם את שמה של שופטת בית המשפט העליון דאז ענת ברון. מכיוון שמדובר בשופטת מכהנת, ברון לא העבירה המלצה בכתב. עורכת הדין בהרב־מיארה ציינה כי ההיכרות ביניהן היא היכרות מקצועית ואישית של יותר מ־30 שנה. אלא שהשופטת ברון, בתגובתה אליי בזמנו, הכחישה את ההיכרות המקצועית והוסיפה כי הבהירה זאת לבהרב־מיארה מראש.

שופטת עליון מכהנת נוספת ששמה צורף על ידי בהרב־מיארה כממליצה על רקע היכרות מקצועית ואישית של יותר מ־30 שנה היא השופטת פרופ' דפנה ברק־ארז. במענה לשאלתי אודות ההמלצה, על רקע העובדה שהשתיים לא עבדו יחד מעולם, כאשר בהרב־מיארה כיהנה כפרקליטה אזרחית ואילו פרופ' ברק־ארז עבדה באוניברסיטת תל אביב, נמסר מטעמה של השופטת ברק־ארז כך: "לשופטת ברק־ארז היכרות מקצועית רבת שנים עם עורכת הדין בהרב־מיארה, החל בימים שבהם השופטת התמחתה בפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)".

אפשר למלא את כל הגיליון באין־ספור אירועים מביכים בואכה שערורייתיים סביב הליך המינוי של בהרב־מיארה. אלו לא דברים שאני חושף כאן לראשונה, אלא דברים שפרסמתי בזמן אמת כאשר מועמדותה הייתה על השולחן. זה לא עניין את הוועדה שלא בדקה כלום, זה לא עניין כמעט אף עיתונאי וזה לא עניין את התנועה לאיכות השלטון, שמשום מה דווקא במקרה הזה בחרה לא להגיש עתירה לבג"ץ. שיא אישי חדש. מינוי שעובר בלי עתירה של אליעד שרגא לבג"ץ.

אגב, לא מיותר לציין שדווקא יושב ראש ועדת האיתור, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, התנגד למינוי שלה. התנגדותו לא צוינה במסמך הרשמי של הוועדה, וגם פרוטוקול מסודר מעולם לא הוצג, אולם גרוניס טען שהיא אינה כשירה ובשלה לתפקיד. נסטלבאום, בטור שצוטט לעיל, קבע כי ניצב לוי "קופץ מבית ספר יסודי לאוניברסיטה. הדבר דומה למתמחה בבית חולים, שבתום תקופת ההתמחות יתמנה למנכ"ל המרכז הרפואי". ובכן גרוניס, בניגוד לפופוליזם של נסטלבאום, לא השווה את המינוי של בהרב־מיארה לקפיצה מיסודי לאוניברסיטה או מהתמחות לתפקיד מנכ"ל בית חולים, אך התבטא בחדר הוועדה כך: "זה כמו למנות תת־אלוף לרמטכ"ל".

טוב, תגידו, אולי בהרב־מיארה הרשימה את הוועדה במיוחד והציגה תוכנית עבודה יוצאת מן הכלל ומשום כך מונתה? ובכן, היא הגישה לוועדה דף 4A בודד שלא אומר כלום. בדף שכותרתו "תפקיד היועץ המשפטי לממשלה" כתבה בהרב־מיארה כי "היועץ המשפטי לממשלה נושא בתפקיד המשפטי־מקצועי הבכיר ביותר בשירות הציבורי־משפטי. בתפקידו הוא גם המשפטן הבכיר של השירות המשפטי הציבורי וגם המנהל הבכיר שלו. ליועץ חמישה תפקידים עיקריים, כמפורט בדו"ח ועדת שמגר. כראש התביעה הכללית מתמקד היועץ בתחום המשפט הפלילי. בתפקידיו האחרים - ייצוג, ייעוץ, חקיקה ושמירה על האינטרס הציבורי במסגרת חיקוקים ספציפיים - עוסק היועץ בכל תחומי המשפט: אזרחי, מנהלי, חוקתי ופלילי".

כך ממשיך הדף הזה עם ניסוחים אנציקלופדיים שאין בהם כלום. זה לא עניין איש בזמנו. השמועות העיקשות (ואף מעבר לכך) על כך שהמינוי של נזרי טורפד בשל עמדתו בנוגע לתיק האלפים, שבו נאשם ראש האופוזיציה דאז והיריב הפוליטי של סער ובנט, לא הוציאו משלוותם את כל המוטרדים והנזעקים כעת.

אני לא מסתיר את ההסתייגות הרבה שיש לי מהתנהלותו של איתמר בן גביר כמעט בכל זווית אפשרית, אבל טיפת יושרה פנימית וטיפת עקביות לא יזיקו לאיש.

האקדח ריק מכדורים

יש מילה אחת שחדרה לחיינו בשעה 6:30 בשבעה אוקטובר: קונספציה. יש ימים שבהם בהאזנה לרדיו או בצפייה בתוכנית אקטואליה המילה הזאת יכולה להיאמר חמש פעמים בשעה עגולה אחת. ובכן, אם נשאיל את המילה הזאת לתחום המשפט, אזי הקונספציה של שר המשפטים יריב לוין נכשלה כישלון טוטאלי. האסטרטגיה של יריב לוין הייתה ללכת "all in" נגד המערכת המשפטית. לא ברור עד הסוף מה הייתה המטרה האמיתית, האם לחוקק את ההצעות שלו ככתבן וכלשונן או להבהיל את הצד השני וכך להגיע לחדר המשא ומתן כשידו על העליונה ולמקסם את ההישגים בשיטת "תחזיקו אותי". אבל בשורה התחתונה, הקונספציה הזאת כשלה. אף אחד מחוקי הרפורמה לא עבר, ומה שבכל זאת עבר - נפסל בבג"ץ, ובכך לראשונה בג"ץ בהרכב מלא קבע שיש לו סמכות לפסול חוק יסוד, ואף עשה זאת בפועל.

למרות היותי כתב לענייני משפט, אני ממש לא חושב שהסיפור הוא מחלוקת משפטית. לעניות דעתי, הקואליציה הזאת הפחידה בהתנהלותה את מוקדי הכוח, את האליטה וכן חלקים נרחבים, נרחבים מדי, בחברה החילונית והליברלית. כעת, בשלהי אוגוסט 2024, לוין נמצא בפוזיציה גרועה במיוחד.

לכל בר דעת ברור שהאפשרות לחוקק בנקודת הזמן הזאת חוק שישנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים היא אפשרות ריאלית כמו שעוזי פוגלמן יפרוש מבית המשפט העליון ויתמנה לראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת. כעת לוין מעוניין בפשרה, אבל מאזן הכוחות השתנה לחלוטין. הוא שחק עד תום את הכוח שהיה לו ביד. השופט יצחק עמית יהיה נשיא בית המשפט העליון הבא, בין אם לוין יתפשר ובין אם לא. ההצהרות הנרעשות של השרים אמסלם וקרעי כבר לא מפחידות ולא מרתיעות את הצד השני, כי כבר ברור לכול שהאקדח שלהם ריק מכדורים.

כעת לוין מבקש לנקוט באסטרטגיה של איילת שקד כשהיא כיהנה כשרת המשפטים: דילים בבית המשפט העליון, כדי לנצח בנקודות. אף אחד מסבבי המינויים של שקד לא היה שובר שוויון ואף לא קרוב לכך. היא הטתה את הספינה בכל פעם במעלות בודדות. אם כהונתה כשרת המשפטים הייתה ממשיכה עוד כמה שנים, היה אפשר לחוש בשינוי. לא מהפכה, אבל שינוי ניכר. ממשלת הימין של הכנסת ה־20 נפלה, ונכנסנו לסבבי בחירות בלתי נגמרים. הוקמה ממשלת בנט־לפיד, והאוחזים בהגה תיקנו את הסטייה במסלול באמצעות ארבעה מינויים לבית המשפט העליון. שרת הפנים דאז איילת שקד הייתה חברה בוועדה לבחירת שופטים, שהחזירה את הספינה למסלולה.

מוטב שיריב לוין יבין כעת את כוחו האמיתי ולא יאיים בנשק שאין לו, ולא יקשיב לעצת המתלהמים שלא לכבד את פסיקת בג"ץ. כדאי ללמוד מטעויות. בכל הנוגע למינוי שופטים לבית המשפט העליון, יש ללוין עדיין גוש חוסם. הוא אומנם מיעוט בוועדה, אך מכיוון שדרוש רוב מיוחס של שבעה מתוך תשעה חברים, הוא יכול למנוע כל מינוי. יש לקוות שלוין ישתמש בכוח הלא מבוטל הזה בחוכמה וגם ברגישות. גם אם התוצאה הסופית תהיה שבית המשפט העליון ימנה 12 שופטים בלבד במקום 15 זו תוצאה לא רעה מבחינתו, כי המשמעות היא שפרשו שלושה שופטים פרוגרסיבים ובמקומם לא מונה איש, וכך יחסי הכוחות נוטים לטובת האגף השמרני. החוכמה, שהקואליציה לא הצטיינה בה מאז הקמתה, היא לא לדחוק את השעה.

לתגובות: [email protected]