כי עמנו אל

בכ"ה באב תשס"ו (19.8.2006), בליל שבת קודש, פרשת ראה, נהרג בפעילות מבצעית באזור בעל־בק בלבנון סא"ל עמנואל מורנו הי"ד, לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל.

18 השנים שחלפו מנפילתו לא הפיגו את עננת החשאיות, המסתורין והגבורה האגדתית שעודה אופפת את דמותו שתמונתה עודה אסורה לפרסום מסיבות של ביטחון מידע.

השנה הזאת, שנת מלחמת שמחת תורה הגדולה, הציפה אותנו באין־ספור סיפורי גבורה מופלאים של לוחמים עזי נפש, נשים וגברים, שמסרו נפשם למען העם והארץ, ועשו זאת מתוך שמחה ואמונה גדולה. סיפורים המצטרפים לסיפורו של עמנואל. סיפור חיים של משמעות הקיום שלנו פה בארץ חמדת אבות.

בחנוכה השנה קיבלנו במתנה את הספר על עמנואל, "עמנואל מורנו – המעט שניתן לספר", שכתבו יוני רוטנברג וטל דנינו. הספר הזה שיצא בשלהי הקיץ לפני כשנה, שוזר סיפורים אישיים לצד סיפורי גבורה, על לוחם רגיש, עדין ומאמין גדול.

אחד הסיפורים שהתפרסמו זמן לא רב לאחר נפילתו ושמופיע בספר, מתאר שיחה קצרה של עמנואל עם אחד הלוחמים שאיתם יצא למבצע שממנו לא שב: "תוך כדי סידורים אחרונים לפני יציאה הוא פוגש את סתיו. גם סתיו כאן מאותן סיבות: מחר יצא למבצע עם עמנואל. גם האווירה אצלו, כך נראה, לא מרוממת. היה חשוב לעמנואל לשבת עם סתיו כמה דקות, אולי לנסות להרגיע אותו ואת עצמו גם יחד. ואז עולה בדעתו שאלה משונה.

"רק לפני כמה ימים, בשבת האחרונה, נפל מסוק של חיל האוויר בלבנון כשהתקרב אל הקרקע להנחית לוחמים. הטילים שמחזיק חיזבאללה, כך התגלה, מהווים איום ממשי למסוקי הקרב שלנו. תחושת הביטחון של לוחמי היחידה, שהמסוקים הם כלי התחבורה העיקרי שלהם, התערערה. הוא קצת מהסס, כשמילות השאלה עולות על שפתיו, אך הוא גם יודע בבירור שסתיו יבין לליבו..."

קריאת האמונה

"וכך שאל עמנואל: 'תגיד סתיו, מה אתה עושה אם מחר אנחנו במסוק בדרך ליעד ופתאום פוגע במסוק טיל, ועכשיו נשארו לך חמש שניות לחיות עד שהוא מתרסק?' גם סתיו חושש, גם מחשבותיו נתונות למבצע אליו יצאו מחר ולילדיו שיחכו לשובו בבית, ובשיח שמפתח עמנואל הוא מוצא פורקן לרגשותיו. 'אם יפגע בנו טיל', הוא חוזר, 'אעצום עיניים חזק, אנשוך שפתיים, ואקווה שזה יגמר כמה שיותר מהר'.

"עמנואל מניד ראשו בשלילה. הוא לא מרוצה מהתשובה. 'אם אין לך משמעות לחמש השניות האחרונות של החיים, אין משמעות לכל החיים שלך', הוא קובע בנחרצות. סתיו מסתקרן, 'אוקי, אז מה אתה עושה בחמש השניות האחרונות שנותרו?' לעמנואל תשובה מוכנה: 'אומר שמע ישראל'". (עמ' 222).

התשובה הקצרה והפשוטה של עמנואל הפכה בשנה הזאת לקריאת חיים של לוחמים רבים; לפני, אחרי ותוך כדי הקרבות. ונדמה כאילו משהו בהבנה של משמעות הקיום שלנו ומשמעות המלחמות שלנו התחדד והתבהר. וההתבהרות הזאת של משמעות הקיום, לא רק שאיננה מרפה את הידיים ומייאשת, היא אף הופכת את המשברים והאתגרים לקריאת אמונה חדה וברורה. מה שמאיר את אחד הפרקים הלא פשוטים בספר, הנושא את השם "הזמן הכתום", העוסק בתוכנית הגירוש מגוש קטיף, שהמלחמה הזאת חתומה בחותם המחיר הכבד משאת של האיוולת הבלתי נתפסת ההיא.

הפרק מציג בשלב הראשון את המשא הכבד של השירות הצבאי בצל הגירוש ואת הרגע שעמנואל כמעט החליט שאיננו יכול עוד. וכך השיב למפקד היחידה ששאל אותו: "תגיד לי בכנות, עמנואל, מה תעשה אם היחידה תישלח למשימה כלשהי במבצע הפינוי?" עמנואל לא מצמץ לרגע, התשובה הייתה ברורה לו כשמש בצהריים: "אני כבר 15 שנים בצבא, נתתי פה את מיטב שנותיי. מעולם לא סירבתי פקודה, גם במצבים קשים. ועדיין, אם מחר בבוקר אתה נותן לי משימה שקשורה לגירוש, אפילו בעקיפין, אני כאיש קבע מודיע לך שאני פורש משירות, מניח את הדרגות שלי כאן על השולחן הזה, והולך הביתה" (עמ' 190).

אבל סיפורו האישי של עמנואל מימי הגירוש לא מסתיים בשעת המשבר הזאת.

אמונה במשבר

כמה שבועות לאחר הגירוש הועלה עמנואל לדרגת סגן אלוף. "מבחינת עמנואל הייתה זו אמירה עדינה אך מדויקת. עד כמה שהשבר עמוק, ובעוד שהלב שותת דם, הוא אינו שובר את הכלים. הצבא שביצע את ההתנתקות עודנו הצבא שלו, כפי שהמדינה שהורתה לו על כך עודנה מדינתו".

"האלוף אהרן זאב פרקש, שהעריך והכיר מקרוב את פועלו של עמנואל מזה ארבע שנים, ביקש ממנו באופן חריג לדבר. עמנואל הסכים מיד. נרגש וטעון, נשא דברים מול קהל המוזמנים:

"'עומדים אנו בתפר שבין סיומה של שנה ותחילתה של שנה חדשה הבאה עלינו לטובה. חיתום וסיכום של שנה הוא לא רק תיאור תמציתי של רצף אירועים שהתחוללו, אלא נקודת מוצא לקראת השנה המתחדשת. השנה החולפת היתה רצופה באירועים ומשברים, אשר איימו על אחדות העם ושלמותו. בעיתות משבר ראוי לעיין בדרכו המיוחדת של רבי עקיבא שהיה מאחרוני חכמי המשנה, וחווה את חורבן הבית השני. את דרכו המיוחדת של רבי עקיבא...'"

בהמשך דבריו הביא עמנואל את הסיפור המפורסם מהגמרא בסיומה של מסכת מכות (כד, ב), המתארת את גדולי התנאים העולים לירושלים ורואים את חורבות בית המקדש, קורעים את בגדיהם כאות אבל, ועל רבי עקיבא שמצליח לראות גם בעומק השבר הנורא, את התקווה והגאולה העתידה לבוא, שמנחמת את חבריו ברגע הקשה. וכך סיים עמנואל את דבריו:

"קיימות שלוש דרכי תגובה מול משבר: האחת, לשקוע במצולות הייאוש והדכדוך, זו אינה דרכנו כלל ועיקר, ולא נאריך בה. הדרכים האחרות מבטאות אופטימיות, אך האחת משובחת מן השנייה. הראשונה מביטה אל עבר האור שאחרי החושך, הטוב שמעבר הרע, ומתעלמת מעצם קיום הרע. זו הדרך הקרויה בפי העם 'לראות את חצי הכוס המלאה'".

אבל עמנואל חשב שהדרך הזאת עדיין איננה הדרך המשובחת ביותר.

להפוך משבר למבשר

וכך סיים עמנואל את נאומו: "אך יש דרך טובה ממנה (מן הדרך הראשונה שהוצגה לעיל), וזוהי דרכו של רבי עקיבא: שימוש ברע כמנוף להתחזקות. כידוע, כאשר אדם נמצא בקושי ובמשבר הוא מגלה כוחות נפש שאילולא המשבר לא היו באים לידי ביטוי, בדומה לחייל שעובר מסלול קשה ומייגע. ניתן לומר שלמרות ובעצם בזכות אותם קשיים, הוא יוצא חייל מחושל וטוב יותר.

"ניתן לומר שבדרך האופטימית הראשונה נשארים חזקים, בעוד בדרכו של רבי עקיבא יוצאים מחוזקים. בעומדנו בפתח שנה חדשה, מי ייתן ונדע לאמץ הסתכלות זו על המציאות, גם בחיי היום יום הפרטיים וגם בחיי האומה. הסתכלות שהופכת משבר למבשר. בתקווה שממשברים אלו נצא מאוחדים ומחוזקים מול האתגרים העומדים לפנינו".

הוריו של עמנואל, אילן וסילביה, שעלו מצרפת בשנת תשל"ב (1972), כשעמנואל היה בן שנה, דמעו מהתרגשות כשנכחו במעמד; "איך אפשר בכלל להסביר לצברים הצעירים ומלאי הבטחון האלה, מהי המשמעות של קצין ישראלי במדינתו הריבונית?" (עמ' 196).

דבריו של עמנואל, המוארים באור תורת רבי עקיבא המנחמת, שופכים אור, כך נדמה לי, על כל השנה הזאת ועל מה שעברנו בה. השנה הזאת כולה עומדת בסימן משבר ההופך למבשר; שנה שלא רק שלא החלישה אותנו אלא שלמרות המשבר הגדול והנורא, עוד התחזקנו והתעצמנו ממנה, ונעשינו "מאוחדים ומחוזקים מול האתגרים העומדים לפנינו".

בשורת הנחמה הזאת, מופיעה גם בנבואת הנחמה השלישית, שנקרא השבת, שבה מופיעות המילים המבטאות את נחלת עבדי ה', ששום ניסיון לשבור אותם לא יצלח: "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי ה' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם ה'" (ישעיהו נד, יז). או במילים קצרות יותר, מתחילת נבואת ישעיהו (ח, י):

"עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל".

מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר