"אני בעד לתת לסינוואר הכל ולהרים דגל לבן" - אמרה השבוע בשידור שדרנית גל"צ יעל דן, ברדיו של החיילים.
נראה שחלק מאיתנו פיתחו ראיית לילה מיוחדת - הם רואים רק את האפלה, את הרע, ומחליטים שזו הדרך הנכונה.
הנטייה להרים ידיים היא כמו לנסות לכבות שריפה עם בנזין. זה נראה כמו פתרון מהיר, אבל התוצאות? הרסניות.
ההיסטוריה, המורה הקשוחה שלנו, כבר לימדה אותנו שיעור מר בנושא זה. אלה שביקשו להביא 'שלום עכשיו' דרך ויתורים חד-צדדיים, אלה שהובילו את אסון אוסלו וההתנתקות, פעלו מתוך כוונות טובות. הם האמינו בתמימותם כי ויתורים יחסכו חיי אדם משני הצדדים. אך המציאות טפחה על פניהם - הכניעה לא הביאה שלום, אלא הציתה אש של טרור ואלימות שגבתה מחיר דמים כבד עבורנו, שבסופו, אפילו עזה חרבה.
הדגל הלבן שהונף בתקווה לשלום, הפך במהירות מטרידה לדגל אדום ספוג בדם. זוהי תזכורת כואבת לכך שכניעה איננה מתכון לשלום, אלא הזמנה פתוחה לאלימות נוספת.
יש לנו כעם היסטוריה ארוכה של התמודדות עם אתגרים. האם דוד המלך הרים דגל לבן מול גוליית? האם המכבים נכנעו לאנטיוכוס? האם בן גוריון ויתר כשחמש מדינות ערב פלשו ב-1948?
פרשת השבוע מזכירה לנו כי תמיד יש ביכולתנו לבחור בין חיים ומוות, בין טוב לרע - "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע."
הבחירה בחיים, כפי שהתורה מצווה עלינו, איננה בחירה פסיבית. זו בחירה אקטיבית, לפעמים קשה ומאתגרת. זו הבחירה להילחם על הערכים שלנו, על הבית שלנו, על העתיד שלנו.
ליעל ולכל מי שחושב כמוה אני רוצה לומר - במקום להרים דגל לבן, נרים את הדגל הכחול-לבן שלנו!
נרים אותו גבוה, בגאווה, ונזכור שהבחירה בחיים היא הבחירה להמשיך להילחם עבורם.
הבחירה הזו איננה קלה, אך חיילי צה"ל הגיבורים שלנו לרגע לא מהססים בשאלה הזו, הם בחרו מזמן בחיים, בתקווה, בעתיד, במלחמה להחזרת החטופים, במלחמה על ציר פילדלפי ובאפשרות ליצור עולם טוב יותר - לא רק עבורנו, אלא עבור כל הדורות שיבואו אחרינו.