עיני מערכת המשפט כולה נשואות אל השבעה באוקטובר. לא בגלל יום השנה לטבח, לא בגלל הטקסים שהציבור עסק בהם השבוע, אלא בגלל יום ההולדת של ממלא מקום הנשיא, כבוד השופט עוזי פוגלמן, רלוונטי יותר: יום פרישתו ההכרחית לגימלאות. קרוב לשנה שימש כבוד השופט בתפקידו כממלא-מקום, ולא נמצא אף קושי תיפקודי שמנע ממנו לפעול כנדרש ממי שעומד בראש המערכת.
איך אני יודעת? כי שאלתי את חברי לשלחן הועדה לבחירת שופטים, ביקשתי מהם – שלושה שופטים של בית המשפט העליון, שני עורכי דין מנוסים, חברת כנסת שהיא משפטנית מבריקה, ומנהל בתי המשפט – ביקשתי מהם דוגמא אחת לחוסר-יכולת תיפקודית של מערכת המשפט בשל העובדה שהניצב בראשה נושא את הכינוי "ממלא מקום" ולא "נשיא". אפילו פגם קל-שבקלים. יותר משעה ארכו החיפושים אחר דוגמא אחת כזו (הכל מתועד בפרוטוקול), אך לשווא. מלבד הכבוד וההדר, באמת שאין. באם לא יבחר נשיא לבית המשפט העליון – יוכל השופט עמית להיכנס בנעלי המ"מ של השופט פוגלמן, ולתפקד בדיוק כפי שתיפקד קודמו.
גם בתיפקודה של הועדה לבחירת שופטים, בה ישבתי שעות ארוכות לצד השופט פוגלמן, לא נפל שום פגם. להפך: הועדה הצליחה למנות למעלה מ 170 שופטים, מספר חסר-תקדים, כולם בהסכמה, כפי שסיכמנו בינינו מראש בישיבתנו הראשונה. אנחנו אמנם הצענו הצבעות בהסכמה בגלל הצורך באחדות במלחמה, אבל עו"ד אילנה סקר, ותיקת החברים בועדה (כ"כ ותיקה שנאלצה לפרוש ממנה לאחר שמילאה את סך הימים המקסימלי שהחוק מתיר) גילתה את אזננו ש"תמיד ההצבעות בועדה היו בהסכמה".
אז כל צד עמד על שלו, הסביר מה חשוב לו, ולבסוף מצאנו תמיד את דרך האמצע והגענו למינויים רבים וטובים. הכל זרם היטב, כ"כ היטב עד שהישיבה האחרונה היתה קצרצרה, כי כל המינויים הוסכמו מראש במגעים שהתנהלו לפני שנפתחה, ונותר זמן שנוצל לשיח מחודש על נושא המינויים לעליון. גם השיח הזה הסתיים בהבנה, שצריך להמשיך לפעול באותה הדרך ולהגיע להסכמות. אלא ש 3 שעות בלבד לאחר שנפרדנו – הגיע הצעד הכוחני של בג"צ, שהעלה את ספינת-הועדה על שרטון.
ה"צו-על-תנאי" שהוציאו שופטי בג"צ לשר המשפטים, 3 שעות בלבד אחרי סיום אותה הישיבה, ובטרם נפתחו המגעים בין הצדדים, הצו הזה הוא צעד כוחני שנועד להבהיר לשר המשפטים: אתה יכול לנהל מו"מ על בחירת הנשיא לעליון, אבל תעשה זאת כשהרגל שלנו מונחת על צוארך. לא פחות. כדי להבין עד כמה הצעד הזה כוחני, צריך לזכור שהצו הוצא בשלב מאד מקדמי של הדיון בעתירה.
בנוהל המקובל, צו שכזה מוצא רק לאחר שהשופטים מעיינים בתשובת המדינה לעתירה, מקיימים דיון אחד לפחות, ובדרך כלל מספר דיונים, שואלים שאלות, מבקשים הבהרות. ולמה? כי צו-על-תנאי הוא השלב בו בית המשפט מחליט להפוך את נטל הראיה, ולחייב את "המשיב" לעתירה להוכיח את צדקתו, במקום את העותר. אבל לשופטי בג"צ אצה הדרך. "מטעמים של יעילות הדיון" כתבו בנימוק לצו, בלי גרם של בושה. איזו יעילות נדרשת כאן? איזה דד-ליין מפחיד עומד בפניהם שהם נדרשים לייעל את הדיון עד כדי כך? איזה נזק יגרם למערכת המשפט, אם לאחר השביעי באוקטובר ימשיך לעמוד בראשה ממלא-מקום ולא "נשיא" שיוכתר בטקס רב-רושם?
הצעד הזה שנקטו שלושת השופטים, הכתיב מראש את כשלון המגעים בין הצדדים בועדה. איך אפשר לנהל משא-ומתן כשצד אחד יודע שהרגל שלו מונחת על צווארו של השני? ממילא הנכונות של "העליונים" ללכת לקראתנו היתה כמעט אפסית. למה ללכת לקראתנו אם אפשר פשוט ללכת לנו על הראש? גם בלי רגל על הצואר, קשה מאד היה ל"עליונים", ולכל הצד השמאלי של הועדה, להבין ולהפנים באמת את תפיסת העולם שלנו, את מה שחשוב לנו ולציבור שמאחורינו.
ניסינו, הסברנו, העמקנו, אני אפילו הקראתי בדיוני הועדה שירים שמבטאים את החשיבות הלאומית בגישור על פערים ודעות קוטביות בתוך העם היקר שלנו, עשינו באמת כל שביכולתנו כדי שיבינו וירגישו שגם מאחורינו יש ציבור ענק, בעצם רוב הציבור, עם ערכים ועקרונות, שמחובתנו לתת להם ביטוי בבחירת השופטים שימלאו את בתי המשפט של כולנו. ההערות שלהם לדברינו, וההדלפות לתקשורת תוך עיוות הדברים הללו העידו עד כמה קשה להם להבין אותנו. אבל מה שעמד לנו היה החוק, נכון יותר: הזכות המוקנית בחוק לשר המשפטים לקבוע מתי מתכנסים, ומתי מצביעים. והזכות החוקית הזו היא שאיפשרה את כל המינויים הרבים שהצלחנו למנות, ב"ה.
עכשיו, גם את הזכות הזו, הקבועה בחוק, מתכוונים שופטי בג"צ לגזול מאתנו. מהו החוק אל מול יכולתם הבלתי-מוגבלת לבטל חוקים או לפרשם כאוות-נפשם, כראות-עיניהם, וכיכולת הפילפול המפולפלת שלהם. השבוע הם הודיעו על כך, בלשון שמשלבת דיפלומטיה, ציניות וכוחניות: "מתוך כבוד לשר... אנו מביעים תקוה כי הוא יפעל בימים הקרובים... באמצעות השימוש בסמכות הנתונה לו... להניע את מנגנון קבלת ההחלטות " – כתבו, כאומרים: הסמכות הנתונה לשר – לא באמת נתונה לו.
הוא יבצע אותה כזרוע ארוכה שלנו, בזמן שאנחנו נחליט, בדרך שאנחנו נקבע. הרבה כבוד ניתן לו, ולציבור הבוחרים שלו, כשנחייב אותו לפעול תחת פיקודנו. ואז, כדי שהקנאק ישמע מספיק חזק, הוסיפו וציינו: "פסק דיננו בעתירה ינתן, ככל שהדבר ידרש, בתחילת שנת המשפט הבאה עלינו לטובה" – כלומר ביום חמישי הקרוב. איזה עומק של זלזול, איזה שיא של כוחניות: "ככל שהדבר ידרש" – הווה אומר: טוב יותר תעשה, שר המשפטים המכובד, אם תיכנע כבר לפני כן, למה לך לחייב אותנו לכתוב פסק דין, כשאתה יכול כבר קודם להישמע להנחיותינו ולוותר בעצמך על הסמכות שהחוק נתן לך?
אודה על האמת: המילים שכאבו לי יותר מכל למקרא ההחלטה הדורסנית הזו, היו השמות של השופטים. שלושה שופטים שרבים מאתנו ראו בהם מינויים חשובים של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד. אלה שהיו אמורים לייצג את הצד השמרני של המפה, ולא רק להימנע, אלא ממש למנוע, צעדים כוחניים מעין אלה. שמותיהם וחתימותיהם בתחתית הדף הבהירו ללא מילים, עד כמה צודק שר המשפטים יריב לוין, כשהוא עומד על דרישתו למנות שופטים שתיקון מערכת המשפט הוא נר לרגליהם ממש, ולא בערך.
"כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך" – "הטוב – בעיני שמים, והישר – בעיני אדם" מבאר רש"י. מול העוול הזה של שופטי בג"צ, מול הרמיסה הזו של החוק, מול הזלזול הזה במחוקקים ובדמוקרטיה, מול האוטיזם שלא מבחין כלל לא בניגוד העניינים שבו הם מצויים, לא בחלק עצום מהציבור שהם רומסים, ולא בצורך הקריטי באחדות בעת הזו של מלחמה קשה מול אויבינו, מול כל אלה נידרש אנו, כשליחי ציבור נאמנים ואחראים, להציב תשובה אמתית, שתהא טובה וישרה בעיני שמים ובעיני אדם.
"העליונים" הקציבו לשר המשפטים ימים ספורים בלבד לכניעה שקטה שתייתר את פסק הדין: עד "תחילת שנת המשפט". ולא ידעו, עד כמה המועד בו נקבו הוא באמת תחילת שנת המשפט. בחמישה בספטמבר תיפתח שנת המשפט בארץ, ובאותו יום ממש, הלא הוא ב' באלול הבא עלינו לטובה, תיפתח גם שנת המשפט בשמים. ביום הזה, או בלילה שלפניו לאחר חצות, נתחיל באמירת הסליחות, ונפתח ארבעים יום שיסתיימו ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה. ארבעים ימים של תשובה, של חשבון נפש, של חשיבה מעמיקה על גודל האחריות הלאומית שלנו, של תפילה בוקעת רקיעים שיהא הקב"ה בעזרנו, יסייע בידינו לקבל את ההחלטות הנכונות, ויחדש עלינו ועל כל ישראל שנה טובה.