ובינתיים בפריז
עכשיו זה קורה, האולימפיאדה האמיתית, זו שכל ספורטאי בה מביא איתו סיפור חיים מעורר השראה ומפעים, כל אחד מהם הוא מופע של שאר רוח ונפש גדולה, לא אולימפיאדה של תחרות בין מפלצות עמוסות שרירים חסרי אנושיות (חוץ מהישראלים כמובן). כזו היא התחרות הפאראלימפית, והעובדה שכשהדבר המדהים הזה קורה תשומת הלב הבינלאומית בוחרת לעסוק בזוטות, להסיט את המצלמות למקומות אחרים, להתעניין בכל דבר אחד ולמלא את הכותרות בקשקושים, העובדה הזו מספרת סיפור עצוב על כולנו. זה הזמן האמיתי לראות פלאים אנושיים מפריז (בלי קשר לתנובות הישראליות המרשימות על הפודיום).
אליך, ראש הממשלה
שוב סנקציות אמריקאיות על אזרחים ישראליים והתואנה העדכנית ממש לא מעניינת. מה שיותר מעניין ומטריד הא שתיקתו של ראש הממשלה, בכיר הדיפלומטים שלנו שמעדיף למלא פיו מים מול העוול הזה.
אז כך, אדוני ראש הממשלה, צר לי, אבל האדישות שבה אתה מקבל את העובדה שארה"ב מטילה סנקציות כלכליות על אזרחי מדינתך, אלו שאתה אחראי לשלומם, גם הכלכלי, לא סבירה ולא מקובלת. האדישות הזו מטמיעה בעולם את מעמדה של ישראל כמדינת וסאלים שבינה לבין עצמאות וריבונות הולך ונפער פער גדול מדי. השתיקה הזו מבהירה לממשל האמריקאי שהוא יכול לעשות עוד ועוד צעדים נגד מי שלא בא לו בטוב בעיניים המדיניות שלו ושחושב אחרת ממערכת האינטרסים של הממשל הביידני. השתיקה הזו מנרמלת את העזות האמריקאית ומעגל חוטפי הסנקציות יכול ללכת ולהתרחב לממדים שקשה לשער.
כנראה שבסביבתך, אדוני, נראה שנסבל וניתן להכלה מצב שבו מפגינים נגד סיוע הומניטארי, צעד דמוקרטי לכל הדעות, או אנשי ביטחון מיהודה ושומרון סופגים סנקציות, אבל שוכני הבית הלבן מפנימים ואומרים לעצמם שאם זה נסבל ומקובל בישראל אז למה לא להמשיך הלאה לכלל המתיישבים, והלאה למפגיני ימין (ולעזאזל הדמוקרטיה), ואם אפשר אז נטיל סנקציות על כלל מצביעי הימין שמפריעים לשקט המזרח תיכוני שיבוא עלינו עם הקמת מדינת טרור פלשתינית, ואם כבר סנקציות כלכליות אז למה לא לאסור על כל המרגיזים האלה מישראל את הכניסה לארה"ב, שיבינו שאנחנו האמריקאים רציניים, וזוהי רק ההתחלה לה לה לה לה.
יכול להיות, אדוני ראש הממשלה, שאתגר ההתמודדות עם הסנקציות האמריקאיות הללו גדול ומורכב. אין לי מושג. יכול להיות שיועצך אומרים לך שנכון לנו להוריד ראש כדי לאפשר הזרמת חימושים ויצירת קואליציה מערבית נגד איראן וגרורותיה. הכול יכול להיות, אבל לשתיקתך, מר נתניהו, עלולות להיות השלכות דרמטיות מדי. גם לשם התמודדות כזו אתה נמצא היום בתפקידך. בהצלחה.
גיס חמישי בבית המשפט
אני מתחיל להגיע למסקנה קונספירטיבית מעט, אבל מתחזקות העדויות שזו המציאות. אין מנוס מלהחליט ששופטי בג"ץ עובדים בשירותם של שר המשפטים יריב לוין וחבר הכנסת שמחה רוטמן.
שופטינו, ככל הנראה, הגיעו למסקנה שהם חייבים, אבל חייבים להירתם לשכנוע של אחרוני האזרחים בישראל שדרושה רפורמה משפטית, ובאופן בהול. אני לא מוצא הסבר אחר לשורת הצעדים התמוהים של צמרת המשפט בישראל.
קחו לדוגמא את ההחלטה לתת זכות עמידה למייצגי מחבלים, או את האמירה של השופט יצחק עמית לדואגים להזרמת הסיוע ההומניטארי לעזה ש"בית המשפט הזה מעמיד את עצמו לרשותכם, באמת", מה זה אם לא חלק ממסע הסברה לטובת הרפורמה? או ההחלטה של בית המשפט שיש לרש"פ, זו שמעבירה בכל חודש סכומי עתק למחבלים ומשפחותיהם, זכות עמידה בפניו והיא יכולה לדרוש ביטול של חוק הפיצויים לנפגעי טרור, זה לא חלק מהקמפיין ההסברתי של לוין ורוטמן? ומה עם שופטת שסבורה שעל מתלוננת לסלוח לתוקף שלה כפי שיהודים סולחים למחבלים, ועוד לא דיברנו על הדיונים בעניין עובי המזרונים ואיכות המזון שמקבלים מחבלי הנוח'בות. בכישרון רב מבהירה צמרת המשפט בישראל עד כמה קריטית עבורנו הרפורמה.
עדיין מתעקשים?
על רקע מבצע 'מחנות קיץ' אני חייב לברר משהו קטן: מישהו רוצה לומר לי שיש כאן אנשים נורמטיביים, שמשתדלים לשקול את צעדיהם בחישוב לוגי והגיוני, שרואים את מצעדי החמושים ורעולי הפנים בטול כרם, בג'נין ובקלקיליה, רואים את סרטוני האיומים והתרגולים שלהם לכיבוש ישובים, חטיפת אזרחים וחיילים, שומעים על חשיפת מצבורי טילים ומטענים, מתעדכנים על גלי הברחות של אמל"ח מגבול ירדן, קוראים את דברי המומחים שמסבירים שמדובר בזרועות התמנון האיראני שתוקף ממזרח, מבינים שאין מנוס ממבצעים צבאיים מקיפים כדי לבלום את מה שזוממים עלינו אויבינו, ובכל זאת הם עדיין רוצים שתהיה כאן מדינה פלשתינית?
מסרב להירגע
זה כבר ריטואל שנתי קבוע. בישוב בו אני מתגורר נפוצה הודעה מרגיעה. יתכן שנשמע ביממה הקרובה קולות ירי וזיקוקים, אבל אפשר להירגע. מדובר בתגובות ספונטאניות לפרסום תוצאות מבחני הבגרות.
משום מה ההודעה הזו אמורה להרגיע אותי, אבל אני מסרב להירגע. למה שארגע כשסביבי אוכלוסייה משונה כזו שכל ביטוי של שמחה או צער צריך לבוא אצלה לידי ביטוי בירי? יש חתונה? יורים. יש הלוויה? יורים. יש תוצאות בגרות? יורים. יש סוף שנת לימודים? יורים. מה מרגיע בזה.
מטריד לא פחות שוויון הנפש שבו התרגלנו לאורך השנים מאז אוסלו לזה שקלצ'ניקוב בבית ערבי באיו"ש הוא כמו עציץ או רהיט נחמד בסלון. נשק הוא לא עניין ביטחוני אלא פריט אזרחי לכל דבר, ואנחנו? אדישים.
אבל מטרידה עוד יותר המחשבה שמישהו שם מעבר לגדרות יחליט שאם ממילא היהודים חושבים שהירי הוא תוצאה של בגרות\חתונה\הלוויה\משחק כדורגל\ מזג אוויר טוב או כל שיבה אחרת, ואם זה גורם ליהודים להיות אדישים אז... נראה לי שאחרי השבעה באוקטובר כבר לא צריך להמשיך את המשפט הזה, נכון?
לא ברור לי מדוע אף אחד במנהל האזרחי, במתפ"ש, בשב"כ או בכל גוף אחר לא הבהיר בשבוע שאחרי השבעה באוקטובר לגורמים הרלוונטיים ברש"פ שזהו, החגיגה נגמרה. כל חמוש שיחליט להוסיף קצב לחתונה של בן דוד שלו דרך הרובה יזכה לטיפול של מחבל לכל דבר.
שאלות תמימות
הכיתוב בתחתית מסך 12 הבטיח תעלומה מסקרנת, למי יציית המפכ"ל, לשר או ליועמ"שית? לכאורה שאלה תמימה, אלא שאנחנו זוכרים את תבנית השאלות הללו גם מהעבר. הרי לא מזמן שאלו כאן למי יציית רמטכ"ל או ראש שב"כ דתי, לרב או לצורך המבצעי, שוב, לכאורה שאלה תמימה, אבל מאחוריה מסתתרת מגמה לייצר דה לגיטימציה גם למי ששואלים אודותיו וגם לאחת האופציות למענה, במקרה זה השר ובמקרה ההוא זה הרב. הרי מעולם לא שאלו אם רמטכ"ל שמגיע מחוגי השמאל יציית יותר לאסא כשר או לממשלה, נכון? למרות שדווקא שם ראינו שהשפעות חיצוניות של אסאכשרים למיניהם גורמות לקצינים לייצר מרד שקט נגד הממשלה, אבל שאלה כזו תיחשב לבלתי לגיטימית. למה? ככה.
לא התכוונה
אחרי הסערה שחוללה, בשידור מאוחר יותר ניסתה יעל דן לקבוע בתוקף שהיא ממש לא חושבת שצריך להיכנע לסינוו'אר, וכאן אני לא יודע מה מעליב יותר, זה שהיא חושבת שצריך להיכנע ולקבל את כל תכתיבי סינוו'אר או זה שהיא חושבת שאנחנו ממש אפויים, שאנחנו כאלה שאפשר להגיד להם יום אחד משהו ולמחרת להגיד שזה ממש לא מה ששמענו, ושגם נאמין לזה.
יעל, לא רק שאמרת שזו דעתך, אלא שגם ציינת שדעתך לא ממש חשובה (כנראה שלמזלנו). ואם צריך את הציטוט המדויק שוב, אז כך: אייל בן ראובן אמר לך שלהגיד שצריך לתת לסינוו'אר הכול זה "כאילו הרמנו דגל לבן", ואת התפרצת לדבריו עם "בוא, בוא, בוא, אני בעד באופן אישי, אבל דעתי לא חשובה". אחותינו, עיזבי, אין למשפט הזה יותר מדי פרשנויות.
לנו נשאר רק לזכור דבר אחד, שאלו דעותייך. כי להזיז אותך מהמיקרופון הגל"צי כנראה לא יוכל אף אחד. אחרי 26 שנה על משבצת הצהרים של גלי צה"ל גם חוק התנתקות לא יוכל להביא לניתוקך מהמקום, ולכן לנו לא נותר אלא להחליט, או שמעבירים תחנה או שפשוט זוכרים שזה מה שאת חושבת כשאת מתווכת לנו את המציאות בתכניתך הקבועה. כל זה קורה למרות הזיהוי הצבאי של התחנה שבה את משדרת.
מותר, אבל
ובאותו עניין, אבל מהצד השני של קו הטלפון: המרואיין של יעל דן היה אייל בן ראובן, האלוף במיל'. זכותו המלאה כמובן לחוות דעה על מעשיה של הממשלה כפי שמותר לכל אזרח מן השורה, ובכל זאת, תהיתי אם ראיונות כאלה, ספוגי ביקורת על התנהלות הממשלה, מתאימים למי שמשמש חבר בוועדת חקירה אזרחית שמתאמצת לשוות לעצמה מראית עין של אובייקטיביות.
זכותך, מר בן ראובן להתראיין, כמובן, מדינה דמוקרטת וכו', אבל יתכן ולעת הזו כדאי לפחות למראית עין למעט בביקורת על הממשלה, לפחות למען המכובדות.
היא לטקס תיכון
די בעובדה שהוחלט על טקס אלטרנטיבי עוד לפני שמישהו יודע מה יש בטקס הממלכתי כדי להבין שהטקס החלופי לא נועד אלא להתנגח בממשלה, ויהא אשר יהא האחראי מטעמה על הטקס.
עם זאת ולמרות שהטקסים שהובילה השרה מירי רגב היו מכובדים ממלכתיים ואפילו מרגשים, אני מרשה לעצמי לתהות בקול רם, למה שרת התחבורה צריכה לעסוק בכך? היא לא אמורה להיות ממוקדת לאורך כל שעות היום בשיפור התחבורה, בזמינות התעבורה, בשיפור התשתיות, במיגור תאונות הדרכים מחיינו?
גם אם היא עושה את התפקיד מעולה, ובהחלט יתכן שהיא עושה זאת מעולה, למה טקסים בכלל בתחום אחריותה? יש לנו שר תרבות ויש שר מורשת שהקשר בין משרדיהם לארגון אירוע כזה יותר ברור מאשר משרד התחבורה, בעיקר כאשר יש ערימות גדושות של משימות בנושאי תחבורה על שולחנה של השרה.
חוגגים
מקצה הכפר ניתן היה לראות שמשהו משמח קורה בביתו של קאטו הזקן. אור בהוק במיוחד זרם מהחלונות החוצה, דלת העץ המתקלפת הייתה פתוחה לרווחה וקולות שמחה נשמעו לצד, כן, כן, מזיגה של יין לגביעי זכוכית ישנים.
רבים שמעו, ראו והחליטו לעלות ולראות על מה הצהלה והצהלולים וככל שהתקרבו גברה הסקרנות. הדלת הפתוחה יותר מהזמינה ותם להיכנס ושם הם ראו את קאטו זורח, כובעו המרופט מונח על השולחן ושערו הפרוע מוסיף הילה של אור לחיוכו הגדול.
מה קרה? קאטו? הכול בסדר? יש איזה אירוע משמח שלא ידענו עליו? וקאטו מוזג מהבקבוק שבידו לכוסות וכמעט פוצח בריקוד. 'תחגגו, תחגגו. בימים כאלה שמחים מכל אירוע קטן, והפעם מדובר באירוע גדול', אמר ואל מול פניהם המשתאות של הכפריים היכה על השולחן וביקש רגע של שקט: 'היום אנחנו חוגגים את הבשורה על ירידתה של 'היהודים באים' מהמסך', אמר וציפה לתשואות שמחה שבוששו לבוא. אז הוא המשיך: 'התכנית שהרסה כאן כל מיתוס יהודי, שדרסה כל זהות יהודית, פגעה בכל קדוש מההיסטוריה הרחוקה והקרובה, זו שחיזקה את התלישות הישראלית, זו שהראתה אותנו כמטורפים ואכזריים יורדת. זהו, לא יהיה יותר'. הפעם כבר הצטרפו אליו כמה מהכפריים בקריאות ומחיאות כפיים, אבל רגע לפני שחזרו למשקה שבגביעים הוסיף קאטו את מה שכולם ידעו שהוא לא יכול בלעדיו 'ואל תראו ארץ נהדרת. יללא, לחגוג'.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]