ה-1 בספטמבר ביום ראשון. א' אלול ביום רביעי. שנת הלימודים נפתחת עבור מיליונים, בכל רחבי העולם היהודי.
תשפ"ה מגיעה אחרי שנה שבה למדו פחות בכיתות, יותר בחיים. ובפרשת השבוע, פרשת ראה, משה רבנו נושא נאום פרידה נרגש מעם ישראל. השבוע הצוואה הזו שלו רלבנטית לכולנו, ולכל כך הרבה תלמידים, מורים והורים. אז הנה מדריך הפרשה לשנת הלימודים החדשה.
• רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. תראה, אומר לנו אלוקים, בלשון יחיד: יש בחירה. תמיד. בכל מצב. בחירה חופשית היא יסוד חיוני תמיד, ובפרט עכשיו. אפשר לצאת מכל משבר ולבחור בטוב.
• וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. עם ישראל מגיע לארץ ישראל, ולא מקבל הנחות. להיפך, הוא מקבל תרי"ג מצוות. משה רבנו מפרט בפרשה הזו 55 מתוך 613 המצוות שבתורה. כי המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לילדים ובעצם לכולנו, היא לא חופש, אלא משמעת ומשמעות.
לא אשכח איך בימים הראשונים אחרי שמחת תורה, נפתח ב"יד ושם" בית ספר לילדי המפונים מעוטף עזה. המנהלת שגוייסה למשימה, שני לוריא, אמרה להם בשיחת הפתיחה כך: "ראיתי שהשארתם אחריכם שקיות ועטיפות בסוף ההפסקה. זה לא יקרה שוב. אתם אורחים של 'יד ושם', ואתם תנקו אחריכם בכל הפסקה".
היו שם ילדים שישבו שעות בממ"ד, שנמלטו למלונות. מה היא רוצה עכשיו עם השקיות שהם צריכים לאסוף? אחר כך אמרה לי שני: "הכי גרוע זה רק לפנק אותם ולרחם עליהם ולהגיד שהם לא מסוגלים. מותר וצריך לדרוש. זה לטובתם. לאסוף עטיפה ולכלוך זה יותר חשוב מאלף פליי-סטיישן שהם יקבלו בחינם ואלף מופעים של קוסמים שיבואו למלונות".
• ובכל זאת, רגישות. לא רק נחישות. שתי פניות מרגשות קיבלתי השבוע, מאנשים שממש מתחננים מאיתנו להיות רגישים.
רויטל שמיר איבדה את בעלה מוטי שמיר בשמחת תורה, כשהגן על קיבוץ רעים. כך כתבה: "חשבתי לעצמי, מה יכול להקל עלינו, בעונת האזכרות האיומה שנפתחת כעת? התשובה שלי היא: רוח של אדיבות, של רגישות, שתחפוף על כולנו. תחשבו רגע שההוא שעצבני בתור במכולת, בדיוק ממהר לאזכרה של חבר. ההיא שנוסעת לאט בכביש וכולם צופרים לה, בדיוק חוזרת מהורהרת מהאזכרה של בן זוגה, ממש כמוני. אולי ההוא חושב עכשיו על חטוף שהוא מכיר. לכל אחד יש השנה פצע בלב, שמבקש להירפא. חלק מהרפואה הוא הרוח הטובה שלנו".
המסר השני הגיעה ממשפחתה של עדיאל טוויטו, צעירה שנרצחה בנובה. אתי קליינמן מהעיר לוד, בת דודה של עדיאל, היא גננת, ורואה בעבודתה שליחות.
עדיאל, שהתמודדה בתוכנית "המטבח המנצח", עברה חוויות לא פשוטות במערכת החינוך. היא הכירה ילד מהגן של בת דודתה וכתבה לה הודעה ובה ביקשה שתשים לב אליו באופן מיוחד, בגלל הרקע שלו. השבוע אתי מצאה את ההתכתבות הזו, והיא מבקשת לשתף:
"אמרתי אני אספר לך", כותבת לה עדיאל, "כדי שתשימי לב אליו יותר, כי הוא זקוק לדמות אחת בחיים שלו. את הידיים הכי טהורות לנפש המסכנה שלו". הגננת אתי עונה לה: "מתפללת להיות שליחה נאמנה." עדיאל כותבת: "אנשים רואים ילד, לא יודעים מה הוא עובר בבית, ואם הוא קצת קשה – ישר נכנסים בו. כמה נכנסו בי במסגרות כשהייתי קטנה".
השנה אתי תיקח איתה לפתיחת שנת הלימודים בגן את הרוח והמסרים האלה של עדיאל.
• וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹוקיכֶם, אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם. תמיד היו קשיים, מלחמות וצרות. גם הכניסה לארץ אחרי השנים במדבר לא הייתה קלה. אבל תמיד, בכל עת, התורה מבקשת מאיתנו גם לשמוח. בלי משטרת עצב שלא תאפשר לאנשים לחגוג, לחיות, ליהנות.
אבל איך שמחים? כשהשמחה מוזכרת בפרשה היא מגיעה ביחד עם עלייה לרגל לירושלים, אל המקדש. ביחד עם ציון חג משמעותי, וביחד עם דאגה למי שאין לו: גר, יתום, אלמנה. זה המתכון לשמחה.
• לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. בהמשך הפרשה שוב מוזכרת הדאגה לנזקק, לאביון. כידוע, הדלת לאושר נפתחת החוצה. מנהלים ומורים רבים כבר כתבו על כך, לקראת סוף החופש. על העירנות לכל המצוקות שמסביב. שנת הלימודים השנה לא תעסוק רק בחומר הלימוד. מהתנדבות אצל חקלאים ועד עזרה למשפחות מילואים – יש כל כך הרבה מעגלים של חסד שעוד יתבקשו כאן.
• בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹוקיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. תרבויות זרות נהגו להפוך את המוות לעבודת אלילים. לשרוט את עצמם, להתאבל בצורה לא מאוזנת, להפוך את המתים לפירמידות ולחנוט אותם ולשלוח איתם חפצים לעולם הבא. היהדות מתייחסת למוות אחרת. בנים אתם לה' אלוקיכם – יש לנו אבא בשמיים, הנשמות עולות אליו. החיים אינם רק גוף, אינם רק חומר, יש לנו נשמה נצחי. כאן בעולם הזה צריך לעשות טוב, לזכרן ולעילוי נשמתן.
השבוע סיימו כ-1,200 משפחות את אמירת הקדיש על היקירים שנפלו בשמחת תורה. כך נהוג, במלאת 11 חודשי אבל. יהי רצון שיתקיימו בנו המילים שמסיימות את הקדיש: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואימרו אמן".
• לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ. כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ. מצוות הכשרות מופיעות בפרשה, בפירוט רב. חזיר לא, עוף כן. שרצים לא, בקר כן. המסרים הגדולים והערכיים של משה רבנו לא יעברו מדור לדור, בלי שיהפכו למשהו מעשי, בלי שייכנסו לצלחת, למטבח, לסטייק שאוכלים ולמסעדה שיוצאים אליה.
• וְעָשִׂיתָ פֶּסַח... חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... הפרשה מסתיימת בחגים. בדופק הקבוע של השנה. יש פסח ושבועות וסוכות, בכל המצבים. אלה עוגנים של זהות. תחנות שאנחנו יודעים שמחכות לנו, וטוענות אותנו במוטיבציה, במשמעות.
אז נתחבר רגע לדופק של השבוע: ביום שלישי ורביעי יחל חודש אלול. וכמה שאנחנו זקוקים לו השנה. הסליחות, הווידוי, התיקון, התשובה, השיפור. "בן אדם מה לך נרדם", יחלו לזעוק בסליחות כבר השבוע, בניסיון לעורר את הנשמה מול השגרה השוחקת, הקיבעון, הקונספציה בכל התחומים. "חטאנו לפניך, רחם עלינו", ישאגו רבבות ברחבת הכותל המערבי. חודש של חישוב מסלול מחדש, אישית ולאומית, עומד בפתח.
חודש טוב. שבת שלום. שנת לימודים מבורכת.