ביום בהיר אחד הרגשתי שהשמיים נפלו עליי. בבת אחת. עמדתי בחדר, בוהה ביני לבין עצמי וההכרה החלה לטפטף לי לתוך התודעה שממאנת להאמין: זהו. הפעם זה סופי. חיי הנישואין שלך הסתיימו. נחרב הבית.
ובעוד אני מתבוסס בחוסר האונים שאוחז בגרוני וממאן לעזוב, התעופפו לנגדי ופרחו להם באוויר האותיות שיצרו את המשפט:
"דאמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות"
ומה עם הילדים? מה הם אשמים? ואיפה האחריות שלך? הסתכלתי במראה וראיתי כישלון. גם כן 'מחנך'. בוא תתחיל לחנך את עצמך ולשמור על הבית שלך שלא ייחרב. בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ. ובימים הבאים הרגשתי שאני נכנס למלחמת הישרדות. תתפלאו אבל ידעתם שיש דברים שגורמים לטילים של נסראללה וחמינאי להראות כמו הקוקיות של מיכל הקטנה?
בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר. ואין יום ואין לילה. ופתאום דברים פשוטים, טריוויאלים, נראים כל כך מאתגרים כי למי בכלל יש כוח וחשק ובשביל מה אלוהים, בשביל מה?
ויום אחד החלטתי לעבוד על האמונה במשפט: "החושך הגדול ביותר הוא זה שלפני עלות השחר".
למה? כי זה כל הנשק שהיה לי באותם רגעים. המשפט הזה היה החבל שלי. המצופים. בול העץ שנאחזתי בו בכדי לא לטבוע. ויום ועוד יום עד שהחלטתי שהפצעים התאחו בצורה כזו (ברור שלא כולם. ברור שלחלקם ייקח עוד המון להחלים אם בכלל...) ונכנסתי שוב לעולם הדייטים והכרתי את אשתי והקמנו בית וברוך ה' נולד לנו ילד משותף (שזה נס בפני עצמו לכל הרווקות שחוששות להתחתן בגיל מאוחר ולא בטוחות אם הן יוכלו ללדת ולכל הרווקים שחוששים להתחתן איתן).
החושך הופך לאור. הייאוש לתקווה. הדמעות לדשן שמרווה את הקרקע שמצמיחה את כוח החיים החזק מהכול.
תלמידים יקרים, ביום ראשון בעזרת ה' תפתחו את שנת הלימודים ויכול להיות שגם אתם מרגישים כעת כמו שאני הרגשתי כשהייתי בחושך הגדול שהגיע לפני עלות השחר:
מדינת ישראל מעולם לא הייתה מעת הקמתה בצומת אסטרטגית כמו שאנחנו חווים אותה כבר במשך אחד עשר חודשים:
מאות חיילים נפלו. אלפי נרצחים. מאה ותשע חטופים נותרו בשבי. בכל רגע נתון יכולה להישמע כאן אזעקה מכל גזרה שהיא: האיראנים. חיזבאללה. החותים. גזרת יש"ע בוערת כמו חבית נפץ. ובנוסף לכל זה יש לכם תלמידים יקרים את ההתמודדויות האישיות, הלימודיות והחברתיות שרק אתם מכירים:
מי ישב לידכם ביום הראשון לשנת הלימודים. האם תצליחו השנה לנפץ את תקרת הזכוכית של הציון במתמטיקה? האם תסתכלו במראה ותהיו שלמים עם מה שאתם רואים? האם תרגישו שהמחנך שלכם רואה אתכם בעין טובה ואתם לא שקופים?
בשנה הזו זכינו להתוודע לעוצמות המטורפות והבלתי נתפסות של העם שלנו. תמיד שמעתם מדוע העם שלנו הוא כל כך מיוחד ומופלא ועתיק ושורד. נראה לי שבעקבות השנה האחרונה קיבלתם הזדמנות אמיתית לא רק להבין את הסיבה למיוחדות הנפלאה שלו, אלא גם להרגיש ולחוות אותה בכל הגוף שלכם.
סיפור מופת רדף סיפור מופת. גלים של השראה שהתנפצו בכל שאגה גדולה על אבני הזמן:
ענבל ליברמן. צוות אלחנן. רחל אדרי והעוגיות ועוד ועוד. אנשים יחידים, כמוכם שאמרו שאם לא עכשיו אימתי והאמינו שבשבילם נברא העולם.
תלמידים יקרים ואהובים: המציאות המורכבת שנולדתם וגדלתם לתוכה הנקראת 'מדינת ישראל' לא מותירה לכם הרבה ברירות: בניגוד לילדים ובני נוער בגילכם החיים במדינות השפע בעולם ועולם הדימויים שלהם מורכב מהמבורגר וטיילור סוויפט, אתם יוצאים מהמג'ימיקס הציוני שבנינו כאן הרבה יותר בוגרים, חזקים ובעלי ערכים ואידיאלים מהמקבילים אליכם בעולם.
מה לא נאמר עליכם: דור המסכים. מפונקים. מרוכזים בעצמם. איפה כל זה ואיפה סיפורי הגבורה הבלתי נגמרים של דור האריות שאתם משתייכים אליו. תזכרו לא לשמור דברים בבטן ושגם דבר שכרגע נראה לכם סוף העולם, ייראה בעוד כמה שנים כלא יותר מבדיחה חולפת.
יקרים, שתהיה לכם שנת לימודים שבהם כל אתגר ואתגר שתצלחו יעזור לכם לגלות את הכוחות הטמונים בכם ושתלווה אותם לאורך כל השנה סעיתא דשמייא שתרגישו בזכותה שאף אחד לא יוכל לעשות כאן במקומכם את השליחות המיוחדת שלכם בעולם.
הטור פורסם בעלון השבת 'עולם קטן'