פנייה שקיבלתי: "קריאה לעזרה, לאחינו ואחיותינו מהציונות הדתית - תצטרפו אלינו להפגנות לשחרור החטופים. רק כאן, בצמתים ובכיכרות נוכל להיות ביחד. בחוויה שלנו אנחנו טובעים, ואיתנו כל מדינת ישראל".
"להגיד לנו לא לצאת לכיכר ולא לצעוק, זה כמו להגיד לאדם שטובע בים - תפסיק לעשות תנועות. תטבע בשקט. מאז השבעה באוקטובר, אנחנו נמצאים במקום הכי כואב שהיינו בו אי פעם. הכי קשה וכואב. הרגו את החברים שלנו, שרפו את הבתים, אנסו, החריבו ואז גם פוזרנו. אסון. איתנו נמצאים, ביחד, שאר ישובי העוטף ומשפחות החטופים. גם אם אתם חווים וחוות אחרת את המצב, גם אם אתן מתנגדות לעסקה, אם חשוב לכן להיות אתנו ביחד, בואו לכיכר, לכנסת, לביבי וסמוטריץ ובן גביר ותצעקו עליהם ואליהם - שחררו את החטופים עכשיו. כי אנחנו ביחד. אם לא אז נטבע. ביחד. נילי שדמי. מענית".
וכך השבתי:
נילי יקרה. מתוך שותפות אמת שנקנתה בדם בני, אני אומר לך. יש לי רק כתובת אחת לצעוק עליה ולהילחם בה. על החמאס.
ביבי, סמוטריץ' ובן גביר הם לא הכתובת. הם לא רוצחים. הדם של החטופים לא על ידיהם. הם לא מפקירים. הם ואחרים פועלים ללא לאות כדי להחזיר את החטופים מתוך אחריות וראיית התמונה הכללית, אף אחד לא יכול להגיד בביטחון שהם טועים או צודקים.
אבל, יש דבר אחד שהוא יותר גרוע מאי החזרת החטופים. יותר גרוע מאי ניצחון על חמאס והוא, פירוק החברה הישראלית. כי אז לא יהיו חטופים ולא יהיה ניצחון.
השביתות הפראיות של גופים כלכליים., השיח האלים ברשתות ובהפגנות, מקרב אותנו לחרדתי, למצב שבו לא נוכל, לא להחזיר את החטופים ולא להחזיר מלחמה לאויבנו.
התעשתו, אימרו מה שאתם רוצים, אבל אל תטביעו את המדינה כולה. חייבים לגלות אחריות. חייבים.