עודד מזרחי
עודד מזרחיצילום: מרים צחי

כתבתי סיפורי תשובה רבים בחיי, אבל הסיפור שאירע לי לאחרונה כמדריך במוזיאון גוש קטיף בירושלים ריגש אותי במיוחד.

בסיום המשמרת ביום ראשון, ערב תשעה באב, כאשר יצאו כל המבקרים, נשאר במוזיאון בחור צעיר שנראה חריג מעט בנוף המבקרים - לבוש אלגנטי, גבוה ובהיר, עם תספורת מודרנית, וללא כיפה. הוא ניגש לכל הספרים המוצעים למכירה ועיין בהם, פתח את האלבומים והביט בסקרנות בתמונות המאבק בגירוש ובתמונות החורבן. לבסוף הביא לשולחן הקבלה ארבעה ספרים ואלבום על מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון וביקש לרכוש אותם.

למרות השעה המאוחרת והסעודה המפסקת העומדת בפתח אמרתי לו: "אני רואה שאתה נלהב לקרוא את הספרים האלה". הוא הודה בחיוך, "נכון". "אשמח לשמוע מה הסיבה", ביקשתי.

הוא סיפר לי שהוא סטודנט בן 21 מבאר שבע, שעלה עם משפחתו מרוסיה לפני כמה שנים ושמו ניקיטה. והוסיף, "היה טבעי שיהיו לי דעות שמאלניות, ובאמת הזדהיתי עם המחאה נגד הרפורמה המשפטית. היה ברור לי שמהצד השני של המתרס יש דתיים לאומנים וחרדים פרימיטיביים וסתם ימניים שלא מתקדמים עם הזמן. הזהות היהודית שלי שאפה לאפס".

"ומה קרה?", התעניינתי. "אחרי ה-7 באוקטובר המזעזע התחלתי לחשוב מה קורה בישראל ובעולם, וראיתי שכל האנשים הליברלים בישראל, בארצות הברית ובאירופה בכלל לא יודעים איך להתמודד מול הטרור של האסלם הקיצוני. בישראל הנאורה לא הבינו מה הולך לקרות ברצועת עזה, ובאירופה המוסלמים משתלטים על הרבה ערים ומדינות חשובות. ראיתי שאין לתרבות המערב הליברלית שום תשובה לסכנה הזאת, ואדרבה בעיוורונם הם מעודדים ומפריחים את הטרור האסלאמי. הערכים שלהם - חופש הפרט, שנאת הלאומיות, זלזול באמונה בבורא, וחתירה לשוויון בין כולם, מביאים אותם לאבדון. התחלתי להתעניין בצד הימני והדתי של ישראל".

"ומה גילית?", שאלתי.

"גיליתי אוצרות!", אמר וליטף את הספרים שקנה, "איזו חכמה! איזה שורשים עמוקים! פתאום התחלתי להבין את החיים. עכשיו הייתי בכותל המערבי בפעם הראשונה בחיים והתרגשתי להיות יהודי. לאחר מכן החלטתי לקפוץ גם למוזיאון גוש קטיף להבין מה קרה ברצועת עזה בשביעי באוקטובר".

התרגשתי גם אני. "אולי חשבת למצוא לך שם עברי?", שאלתי, "מה התרגום של ניקיטה?".

הוא אמר לי: "ניצחון. שם שממש מתאים לאופי שלי!". חשבתי רגע ואמרתי לו: "אולי תשנה את שמך ל'נצח' או ל'נצח ישראל'?".

הוא אמר שיחשוב על זה, לחץ את ידי בחום, והכניס את הספרים לתיקו. נתתי לו ספר נוסף במתנה, ליוויתי אותו מעבר ליציאה מהמוזיאון, והוא נפרד ממני בחיוך בדרכו לתחנה המרכזית.

הסיפור הזה נתן לי כוח לעבור בקלות את כל צום תשעה באב במוזיאון. אם אדם צעיר יכול להפוך את השקפתו ה"נאורה" ולהתחיל להאמין בבורא רק מהתבוננות מפוכחת במציאות, עוד לא אבדה תקוותינו.

הכותב הוא סופר ועורך, מדריך במוזיאון גוש קטיף בירושלים