א. שביתת פועלים הינה אירוע קשה העומד לפתחנו מפעם לפעם. לרב קוק היתה אמירה ברורה בנושא חשוב זה.
כשהחלה ההסתדרות לצבור כח, פעלה באלימות פיזית כלפי האיכרים, וכלפי כל עובד שלא היה מאורגן במסגרת שלה. קטיף התפוזים בפרדסי האיכרים "הסרבנים" נעצר, עבודות להקמת בניינים הופסקו, מפעלים הושבתו, והמשטרה הבריטית נדרשה לעתים קרובות להתערב כדי להפסיק את האלימות.
הסתדרות הפועל המזרחי נדרשה לשאלה – האם על פי ההלכה מותר לפועלים לשבות? גם אם "רק" מונעים מאחרים לעבוד ועוצרים את הקטיף – הרי זו הפעלת כח וסחיטת המעסיק לשלם כסף בעל כרחו. הלך שלמה זלמן שרגאי, מראשי התנועה, לשאול את מורם ורבם הראי"ה קוק.
היה זה אירוע יוצא דופן, שכן התארגנות הפועלים בכל העולם נסמכה על התפיסה המרקסיסטית ולפיה הכמרים, הינם חלק מהמנגנון שמדכא את הפועלים. "כלי הקדש" מנחמים את הפועל העני והמסכן שבעל המפעל מנצל אותו, ומבטיחים לו שכר בעולם הבא. כך הם מנציחים את המשך הניצול המחפיר.
הדת – על כן - הוגדרה בפיו "אופיום להמונים. סם הזיה שמבלבל ומונע התנהלות מושכלת וצודקת. תנועות הפועלים היהודיות אימצו את גישתו גם כלפי הרבנים, מה שכמובן לא נכון ולא צודק.
ב. ראשי ההסתדרות הכללית, וגם חלק מחברי הפועל המזרחי תקפו את שרגאי והאשימו אותו, תוך לגלוג, שהלך "לבקש הכשר" לשביתה. בועידת התנועה, בשנת 1935, ענה להם בתוקף:
"אני רוצה לקבוע שהרב קוק לא נתן כל היתר לשביתות. להיפך, הוא פסק שאסור להכריז שביתה, אלא במקרה שנותן העבודה אינו מסכים למסור את הסכסוך לדין תורה או לבוררות בין על תנאי עבודה ובין על הדרישה לעבודה מאורגנת, יש זכות להכריז שביתה מבלי לבקש הסכמה מהרבנות. ואת העבודה המאורגנת הוא רואה כיסוד חשוב לתקון העולם ומחויבת גם מצד הדין".
כלומר, לדעת הראי"ה אכן השביתה כאמצעי לסחיטת כסף מהמעסיק אסורה על פי דין (זו גם דעת החזון-איש, חושן משפט בבא-קמא סימן כג). האופן היחיד בו היא מותרת – כשהמעסיק לא מוכן ללכת לבוררות. אבל הגורם השקול והמאזן בין דרישות הפועלים לבין רצון המעסיק יהיה בית דין בלבד. מה שנקרא "בוררות חובה".
ג. תנועת הפועל המזרחי היתה ממש קטנה ביחס להסתדרות הכללית, ולמרות זאת הצהיר שרגאי בלהט
"ואני חושב לי לזכות גדולה שהייתי זה ששאלתי מהרב את השאלה וקבלתי את תשובתו זו, שהיא הולכת ונעשית מיום ליום לא רק עמדת הפועל-המזרחי (גם תנועת הפועלים של בית"ר דגלה בבוררות). זוהי עמדת התורה, אשר אנו, המחפשים פתרון לכל השאלות בתורה – מצווים להתנהג לפיה גם בשאלה זו. בפרסום בעיתון התנועה, נתיבה, הוסיף והגן על צעדיו
הלכנו אפוא לרב קוק לשאול מהי דעת-תורה בשאלות אלו, כשם שיהודי הולך לשאול בענייני בשר בחלב וכדומה. הלכנו מראש בהכרה ברורה שפסק-הדין יכול להיות גם נגד מה שאנו חושבים לרצוי וטוב, והיינו מוכנים לקבל עלינו את הדין כמו שהוא, כשם שאנו מקבלים עכשיו את פסק-דינו ונתנהג לפיו הלכה למעשה. כי על כן רצוננו הוא להשליט את התורה בחיינו".
תנועה מהפכנית זו, ראתה את עצמה כחלוץ לפני העם כולו, שעתיד לאמץ את דרכה, שהיא דרך התורה. לכן הוסיף עוד
"מתוך שאיפתנו שמשטר החיים בארץ יקום לאור התורה, ושכל השאלות והבעיות המסובכות ביחסי החברה בארץ יקבלו את פתרונם לאור התורה... אנו שוללים חלוקה בין התורה והחיים. אין המושג תורה מצומצם לתפילה בבית המדרש, כשרות במטבח, שבתות ומועדים ברחוב. זה בלבד אינו מספיק. אנו שואפים לגאולה כדי לקיים את הסכום של כל הציוויים והאזהרות שבתורה: וחי בהם!
בימים אלה, נראה כי המהלך שהחל אז, נדרש להגיע להשלמתו בדחיפות, לטובת מדינת היהודים כולה.
(מעובד מתוך ספר על הרב קוק ותנועות הפועלים העתיד לראות אור בקרוב)