רואים אנו כרזות רבות ברחובות עיר: "אם זה היה הבן שלך?" עם תמונה של חטוף.
שאלה שמציגה את אלו החוששים שעסקה מופקרת תביא לרצח המוני יהודים וחטיפת יהודים נוספים, כפי שקרה גם מתוצאותיה של עסקת שליט, שלא אכפת להם מהחטופים. דרך אגב, השאלה הזו מופנית גם להורים שהבן שלהם חטוף, המתנגדים לעסקה.
לכך באה הכרזה השואלת, או אולי המתריסה: "ואם זה היה הבן שלך?", תוך שהיא רומזת, שכל אחד על הבן שלו היה מוכן לשלם "כל מחיר".
החלטתי להיענות לאתגר, וניסיתי לחשוב, מה הייתי עושה אם חלילה...
תשובתי: אתם צודקים! אכן, הייתי דורש לשחרר את החטופים "בכל מחיר", אלא שאת המחיר היו משלמים תושבי עזה – חבריהם של החוטפים.
הייתי מצייר ברז או שלטר, וקורא לממשלת ישראל לסגור את השלטר והשיבר של עזה, כל עוד כל החטופים לא חוזרים. שלא יהיה לכם חשמל ולא מים כל עוד הם מחזיקים את החטופים אצלם.
הייתי מצייר שלט עם משאיות, וקורא לממשלת ישראל לעצור את כל הסיוע ההומניטרי, כל עוד כל החטופים לא חוזרים בריאים ושלמים. לא רק את הסיוע שאנו מספקים להם, אלא למנוע הכנסת מים ומזון לעזה, מכל גורם שהוא.
דרך אגב, אני חושב שנכון לעשות זאת בכל מקרה, ודאי תוך כדי לחימה איתם. אין אנו צריכים לספק מים, חשמל ומזון לחפצים להורגנו. אך בנוסף זה יכול לשמש כלחץ על האוכלוסייה הגרה שם, שתזעק אל כל מי שמחזיק חטופים, שיחזירו אותם כמה שיותר מהר: "שלחו את האנשים! הטרם תדעו כי אבדה עזה"?
אם זה לא היה מספיק, הייתי קורא לממשלת ישראל להוציא להורג את המחבלים הכלואים אצלנו. כל יום שכל החטופים אינם שבים, מוצאים להורג כמספר החטופים שעדיין בשבי. אם החמאס הורג אחד מהם, נהרוג אנו תמורתו כמות ראויה, כדי שהם יתחננו על נפשם לא לעשות זאת שוב.
השב"כ שחרר רבים מהם "מחוסר מקום" בבית הסוהר, אני הייתי מציע לפתור את בעיית חוסר המקום בדרך אחרת.
כלומר, דורשים אנשי החמאס את שחרור חבריהם המחבלים תמורת החטופים. נודיע להם, שאם החטופים אינם חוזרים מיידית, לא יהיה את מי לשחרר.
אני יודע, שיש חשש גדול שעל מדיניות זו תשלם מדינת ישראל מחיר בינלאומי כבד: החל בגינויים, המשך בניתוק יחסים דיפלומטים, ואולי במקרים קיצוניים חשש לאמברגו.
אך זה מה שאתם במודעות מצפים ממני, שאם זה היה הבן שלי, הייתי דורש מממשלת ישראל לשחרר אותו "בכל מחיר".