ללי דרעי, אימו של רס"ל (במיל') סעדיה יעקב דרעי ז"ל שנפל בעזה, התארחה בערוץ 7 וסיפקה את זווית המבט שלה על ההפגנות שפרצו לאחר רצח ששת החטופים בידי חמאס ועל מצבו של עם ישראל.
"אני חוויתי בעברי התקפי חרדה. כשאתה בהתקף חרדה, אתה צובע את כל ההוויה שלך בצבעי חרדה, ומפרש את המציאות דרך הפריזמה הזו. אני חשה שאנחנו עם בחרדה. הכל מאבד מסגרת, הכל מתפורר, ואין לכך תרופה לצערי. מערכת החיסון האמוני שלנו נחלשה ועלינו לחזק אותה. מה שקורה כעת בחוץ לא עוזר", אומרת דרעי.
"מצד שני אני גם מבינה את הפחד. לחשוב שהוא נובע רק ממניע פוליטי זו התעלמות מהמציאות. יש שם פחד קיומי. לפני השבעה באוקטובר היה לאותם אנשים פחד לגבי נטילת הכוח ממערכת המשפט כשהם רואים ממשלת ימין על מלא וחוששים שהחלום הציוני של להיות עם ככל העמים הולם ונעלם. אני לא מסכימה עם הפחד הזה ורוצה להרגיע אותו - אבל אין ספק שהוא קיים. כשאתה בחרדה אינך חושב באופן הגיוני", היא מוסיפה.
לדעתה, גם מתנגדי ההפגנות, צריכים לתת את הדעת על התנהלותם. "צריך לומר גם לצד השני - ברגע שאתה חושב שהדבר היחיד שמעניין את האנשים שמפגינים וצועקים הוא להפיל את הממשלה כי הם שונאים אותך - אתה גם עיוור לכאב שלהם. כרגע אין נקודת מפגש וזה כל כך כואב לי".
"כשנלחמנו ביחד נגד הרוע של חמאס - המילואימניקים העבירו לנו תחושה כזו - שאפשר אחרת. שברגע שמזהים את הסיבה למלחמה אפשר להתמודד יחד עם כל איך", היא מדגישה.
ללי דרעי מתארת כיצד בנה המנוח פעל מתוך גישת החיבורים. "סעדיה נולד בבית אל, עבר לעלי, ובחר לגור ביפו. הוא בחר לשים את התורה במרכז, אבל לא כהתרסה, אלא מתוך מקום מלא בענווה. אני זוכרת את השנים הראשונות שבהן הוא היה ביפו ולמד בישיבה הוא שם כיפה כזו של מסורתיים. הוא הרגיש יפואי, חלק מהם. הוא בא בתחושה שאפשר ללמוד מהם".
"יש אנשים שלא הבינו אותנו, האימהות השכולות, שאחרי שהבן שלנו נהרג אנחנו מנסות למצוא משמעות. ולא רק לחפש אחר המשמעות, אלא גם להדהד אותה. אני מרגישה שאנחנו כל כך עסוקים באיך ובמה והשאלה למה אנחנו פה בכלל נזנחת", מסבירה דרעי.
המצב הנוכחי, היא אומרת, יצר מחנאות מיותרת בין הורים שכולים להורי חטופים. "משפחות החטופים עוברות גיהנום שאני לא מתחילה להבין אותו. לכן אני מרגישה שמותר להן הכל. אלא שזה יצא באופן מאוד עצוב שיש את מטה החטופים מול פורום הגבורה וכל הזמן דורשים מאיתנו לבחור צד. יש קומץ שמחייב אותך להזדהות עם צד. אני לא רוצה להיות בשיח הזה. רוצה להוסיף אור".
היא מתעלמת מטענות שהופנו כלפיה לפיהן היא 'מקדשת את המוות של בנה'. "גם בהנהגה וגם בחלקים ניכרים מהתקשורת עוסקים בעשבים השוטים. מדברים עליהם כל היום. אני מעדיפה להתעלם מהם. אני מבקשת לגדל את השיח. יש בעם הזה עוצמות מכל הכיוונים, ויש חיפוש אחרי אחווה ואחדות".
על ההתמודדות היומיומית עם האובדן אומרת דרעי "אני מרגישה שהעיסוק בשיח האחדות ובזכרו של סעדיה הוא חלק מההתמודדות שלי. זה מה שמאפשר לי לקום בבוקר. יש ימים לא פשוטים, דאגה אינסופית לכלה שלי, אלמנתו של סעדיה וליתומים שלו. יש תאריכים כמו יום הולדתו וראש השנה שמזכירים ויש גם נקודות שאותן אני מעדיפה לחוות לבד".
"אני לא בוכה ברבים. לא אתן לאויבים לי את הפרס ותחושת הניצחון. הם צריכים לראות אותי זקופה, מאופרת ויפה במידת האפשר. האבל הפרטי הוא שלי ושל המשפחה שלי", היא מסכמת.