דברים אלו מופנים למי שרוצה לדון בעסקה לא רק מההסתכלות הפוליטית הצרה של כן ממשלה או לא ממשלה.
יש כאלה התומכים ב"עסקה עכשיו" גם במחיר הפסקת המלחמה לחלוטין. אך נכון יותר להבין שהמשך הלחימה משרת את המאבק על חיי החטופים, בבחינת "אפילו לשיטתך" "כולי עלמא" צריכים להתנגד לדרך שמפקירה את החטופים.
כלל מול פרט
לכאורה היה אפשר לטעון שהדיון הוא מה גובר על מה - ערך "הכלל" של הלאום, לעומת ערך ה"פרט" של היחידים הסובלים בשבי.
ברור שחיי הפרט חשובים, ומנגד יש אכן מקום לדון מה מקומה של "כבוד האומה" בכלל ובמזרח התיכון בפרט. אולם, כאשר שמים על כף המאזניים את ביטחונם ועתידם של תשעה מיליון אזרחי ישראל, התמונה נראית אחרת.
כניעה והפסד לחמאס פירושה סכנה מיידית לתושבי הדרום, יהודה ושומרון ובעצם בכל מקום במדינה. כלומר, הרבה הרבה פרטים.
אז גם לשיטת הפרט - ניצחון גובר.
שכל מול רגש
לכאורה היה אפשר לטעון שהדיון הוא מה גובר על מה - ערך ה"רגש", והסבל שהחטופים עוברים לעומת ערך ה"שכל" הרציונאלי של הצורך לנצח במלחמה.
זו ודאי טענה נכונה ויש לקוות ששרי הקבינט מתנהלים על פי השכל. אולם, גם מבחינה רגשית יש צורך לנצח במלחמה. כשרואים את התמונות של פני הנופלים, כשרואים את היתומים שהתחילו עכשיו כיתה א' הלב נשבר. האם הם נפלו בשביל להיכנע? האם למשפחות שחוזרות לבתיהם בשדרות ובעוטף אין אמוציות? תשאלו את המשפחות ואת האלמנות מ'פורום הגבורה' לגבי הרגשות שלהם. תשאלו את חגי לובר מה הוא מרגיש.
אז גם בשם הרגש - הניצחון גובר.
חיי החטופים מול חיי החיילים
אם ייסוגו מעזה (ציר פילדלפי ונצרים) ויצטרכו לחזור אליה אחר כך להילחם, זה יגבה חס וחלילה מחיר דמים של חיילים. אם כן, ניתן היה לטעון שהדיון הוא חיי החטופים לעומת חיי חיילים.
על זה יש להשיב: האם ל'פורום תקווה' לא אכפת מחיי החטופים?! עסקה מופקרת עם חמאס היא זאת שמפקירה למעשה את רוב החטופים עצמם. בפעימה הראשונה מדובר על מספר חטופים חלקי ואין ערבויות לקיום המשך השחרורים. כניעה לרוצחים מסכנת את רוב החטופים החיים, ומעלה את המחיר עבור רובם.
אז גם למען חיי החטופים - הניצחון גובר.
הווה או עתיד
אנו שומעים בכירים אומרים, "מה הבעיה לצאת? תמיד נוכל לחזור", "אחרי הייריה הראשונה נחזור לשם ונחזיר את כל מה שהיה לנו". אם כך, הדיון הוא מה גובר: ערך ההווה ("עסקה עכשיו") או ערך העתיד (בהמשך נצטרך לכבוש מחדש). אולם זו שגיאה חמורה.
בהמשך לא נוכל לחזור. מנופי הלחץ הבינלאומיים לא ייתנו לנו לשוב להישגים שהיו לנו ב"שוונג" של ההתחלה. ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שעל אף ההבטחות "לחזור אחרי הייריה הראשונה" זה פשוט לא מתקיים. אחרי הגירוש מגוש קטיף, אחרי הנסיגה מלבנון, למרות "הירייה הראשונה" בלשון המעטה (קסאמים על שדרות?), לא היה לנו כוח לחזור, וההבטחות נשארו ריקות מתוכן.
משוחררי 'עסקת שליט' חזרו לרצוח יהודים. משוחררי העסקה שאחרי שמחת תורה גם כן חזרו לרצוח יהודים. האם זה נקרא "נדע כבר להתמודד"? בכירי מערכת הביטחון הטוענים כך שבויים עדיין בקונספציה של לפני שמחת תורה.
אז גם למען ההווה - הניצחון גובר.
אז אפשר לסכם בדיון העקרוני, ש'לכולי עלמא' צריך להתנגד לעסקה מופקרת.
למען הכלל ולמען הפרט. בשם השכל ובשם הרגש. עבור החטופים ועבור החיילים. למען ההווה ולמען העתיד – יש להתנגד לכניעה לחמאס ולתמוך בניצחון.
הכותב הוא מוסמך לרבנות עיר. רב בישיבת הכותל ומלמד בתוכנית השילוב של בני חו"ל בישיבה