במדינת חלם, השוכנת לחופי מזרח הים התיכון, היה פעם גשר רעוע. לא תמיד הוא היה רעוע, רק מאז שבנו אותו אי אז בשנת 1948, אבל תושבי מדינת חלם איכשהו הסתדרו איתו כי הזמן, הם אמרו, יעשה את שלו. שכן כלל ידוע במדינת חלם הוא שמה שלא מקולקל לא מתקנים, ומה שכן מקולקל על אחת כמה וכמה שלא נוגעים בו.
השנים עברו, הזמן באמת עשה את שלו והרבה מים עברו מתחת לגשר וכרסמו ביסודותיו, מה שקצת ערער את היציבות שלו ואת ביטחון החלמאים שמדי פעם היו נופלים מהגשר, אבל לא תמיד אלא רק אם הם היו עולים עליו. הנפילה עצמה לא הייתה כל כך נוראה (תושבי מדינת חלם תמיד ידעו לקום), אלמלא הגשר היה נטוי על פני מים סוערים. וקרים. והכי גרוע – רטובים.
ישבו חכמי חלם והגו שורה של פתרונות יצירתיים לבעיית הגשר, אבל אף אחד מהם לא יצא אל הפועל – הן מפני שהיועצים המשפטיים פסלו את כולם, והן מפני שכל שנתיים התחלף השר הממונה ופסל את התוכנית שהשר הקודם ניסה להוציא אל הפועל. כך שבסוף הכול נותר כמו שהיה, חוץ מהגשר שרק הלך ונעשה יותר ויותר גרוע ורעוע אבל לא כל הזמן, רק כל השבוע.
יום אחד, בישיבת מועצה שגרתית שעסקה בחיפוש פתרונות וגיבוש תירוצים למה לא מיישמים אותם, הרים פתאום אחד החכמים את מבטו ואמר: "חברים, יש לי רעיון איך לפתור את בעיית הגשר!"
"נו?" הרימו חכמי חלם את ראשיהם, "מה הרעיון?"
"נבנה מתחת לגשר בית חולים!" הבריקו עיניו, "ככה מי שייפול מהגשר יזכה לטיפול מיידי ויעיל!"
"גאון!" התרגשו החכמים, "אבל... מנין ניקח כסף?"
"פשוט מאוד", אמר החכם, "נטיל מס על כל מי שעובר על הגשר".
להאכיל את השומר ענבים
וכך היה. החלמאים כפויי הטובה אומנם התלוננו בהתחלה על המס הגבוה, אבל עם הזמן למדו להשיג לעצמם פטורים או סתם להתפלח. ובאמת תוך 40-30 שנה בערך הושלמה בנייתו של בית החולים והכול בא על מקומו בשלום, חוץ מזה שהגשר עדיין היה מתמוטט פה ושם על בית החולים ומפריע לעבודתו התקינה, תופעה על־טבעית שאיש לא היה יכול לחזות, אפילו לא חכמי חלם.
מיד עם היוודע הבעיה, כלומר לא יותר משנתיים אחר כך, התכנסו חכמי חלם לישיבת חירום מיוחדת ודנו בה בכובד ראש, כלומר הראשים הכבדים שלהם צנחו מדי פעם על השולחנות הכבדים לא פחות.
"רבותיי", אמר חכם אחד שהצליח להחזיק ראש, אם כי לא את הראש שלו, "הפתרון פשוט: נעמיד ליד הגשר שומר, ובכל פעם שהגשר יתחיל להתנדנד הוא יפעיל אזעקה שתסמן לאנשי בית החולים להימלט על נפשותיהם עד יעבור זעם".
"חכמולוג", נאנחו החכמים, "איך ידעו האנשים בבית החולים שהזעם עבר?"
"השומר יודיע להם", הציע חכם חריף במיוחד.
"הוא לא יוכל להודיע, הוא צריך להסתכל על הגשר".
"אז מה הבעיה, נמנה עוד שומר שירוץ להודיע".
"ואם הוא יתעייף בדרך?"
"הערה נבונה. נצמיד לו עוד שומר שיאכיל אותו בדרך ענבים כדי שלא יתעייף".
"אה, כן? ואם הענבים ייגמרו לו?"
בו במקום הוחלט על הקמת מערך אספקה של אלפי אנשי לוגיסטיקה שיקבלו פנסיות תקציביות והטבות שונות, ויספקו בתמורה ענבים והערכות שוטפות לגבי מצב הגשר והטמפרטורה הממוצעת של המים. כמו כן הוחלט על הקמת אגף מיוחד שיגייס מאות אלפי פקידים שתפקידם יהיה לחבר מדי יום ביומו דו"חות עדכניים שיגידו שהכול בסדר. ושומרים, המון שומרים, שיתפרסו בנקודות שונות סביב הגשר וישקיפו על השומר שמפעיל את האזעקה כדי לוודא שהוא לא נרדם. ואנשי תחזוקה למקרה שהאזעקה לא תפעל. ושומרים שתפקידם יהיה לשמור על השומרים ששומרים על השומר. ופקחים. ורשמים. ובקרים. וחשבים. ופקידים. ופרקליטים. ושופטים. ושוטרים. ושובתים. וחתול.
כמובן, גם הפעם התעוררה השאלה כיצד לממן את המנגנון האימתני, אבל לא חכמים כחכמי חלם יירתעו ממחירים אסטרונומיים כדי להשיג חוסר תועלת. את התוכנית הגרנדיוזית הם החליטו לממן כך:
1. להטיל מס נוסף על מי שעובר על הגשר.
2. להטיל מס עוד יותר נוסף על מי שלא עובר על הגשר.
3. למשכן את עתיד המדינה באמצעות לקיחת הלוואות בריבית גבוהה ממדינות פרימיטיביות שמתקנות את הגשרים שלהן במקום להקיף אותם במערכי הגנה.
4. לבקש סיוע ממדינות ידידותיות שאוהבות את חלם ורוצות למנוע ממנה לתקן את הגשר כדי לא להצית מלחמה אזורית.
אוצר מתחת לגשר
ואכן, הכול תקתק בדייקנות של שעון שווייצרי מזרח תיכוני: השומרים שמרו, הפקחים קיפחו, הפקידים קיפדו, ובכל פעם שנשמעה אזעקה החלמאים היו רצים אל המרחבים המוגנים, ואחר כך מלקטים את השברים ומפנים לבית החולים את מי שנפלו מהגשר ואת המחבלים שהפילו אותם, כי החלמאים לא היו רק חכמים, הם גם היו הומניטריים.
פעם אחת התרחש אירוע מוזר, כשחלמאי אחד חלם חלום שבפראג, או בקרקוב, יש אוצר חבוי מתחת לאיזה גשר, ואם הוא רק ייסע לשם ויחפור באדמה הוא יתעשר ויוכל לבנות לעצמו כמה מרחבים מוגנים שרק ירצה. בהתחלה הוא לא ייחס לכך שום חשיבות, אבל אחר כך הוא אמר לעצמו שאם זה חלום אז זה בטח נכון ונסע לפראג, או לקרקוב, ולא מצא אוצר אבל גילה לתדהמתו שיש בעולם גשרים שאין לידם בתי חולים ובכל זאת הם לא נשברים ואף אחד לא נופל מהם.
נרעש מהגילוי הוא שב למדינת חלם והתחיל לצעוק שבמקום לבזבז כסף צריך לתקן את הגשר, אבל החלמאים הבינו שהוא סתם אוכל מוות משיחי ואפילו לא הקשיבו. "אנחנו לא כמו כל העמים, אנחנו מכילים", נזפו החלמאים, "מה אתה רוצה, שנשיב מלחמה למי שתוקפים את הגשרים שלנו? מה אנחנו, אוקראינים?"
ואז, ביום סתווי אחד של חודש אוקטובר, קרה דבר איום ונורא: הגשר קרס, ויחד איתו הקונספציה. החלמאים ההמומים, שלא ידעו את נפשם מרוב צער וכאב, עמדו למרגלות הגשר ההרוס ונשבעו לבנות אותו מחדש, הפעם כמו שצריך, ולא להתפתות עוד לעולם לפתרונות סרק חסרי פשר שאין ביניהם ובין גשר שום קשר.
"מה שהיה היה, מים מתחת לגשר", החליטו החלמאים, הפשילו שרוולים והחלו לתקן. זאת אומרת התחילו להתווכח איך לעשות את זה. ומכיוון שבמדינת חלם אין באמת תרבות ויכוח, הם פשוט עמדו וצרחו זה על זה בלי להקשיב כי גם להם, כמו לגשר, הייתה קצת בעיה ביסודות. וכך קרה שכמעט שנה אחרי האסון הגשר עדיין מפורק, הנהר שוצף, השצף לא נהיר, כולם מדשדשים בבוץ ואף אחד לא מצליח לגשר.
אם כי צריך לומר שהחלמאים לא כאלה טיפשים כמו שאומרים עליהם. הם הפיקו לקחים, הם נחושים לא לחזור על טעויות העבר, וכבר בזמן הקרוב הם יחלו בבניית אגף חדש וממוגן, שירחיב את בית החולים שמתחת לגשר.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com