מורים עם כוחות־על

אחת השיטות הטובות לניקוי כתמי נקיפות מצפון, היא פשוט למצוא עוד אנשים שפועלים כמוך. כבר מזמן אמרו חכמינו שצרת רבים היא חצי נחמה, וחכמינו לא טועים.

ובכן, בימים האחרונים של החופש חיפשתי הורים כמוני. כאלה שלמרות שלוח השנה התקדם בעקשנות לקראת אחד בספטמבר, הם לא התייחסו אליו ברצינות מספקת. לא ממש עטפו את המחברות, לא הדביקו מדבקות על החוברות ולא חילקו את כלי הכתיבה החדשים בין ילדי הבית.

בשיחותיי הרבות גיליתי רמה חדשה של הכחשה. הורים שלא סיימו לקנות את כל הספרים, כי מי יודע מה יהיה עד יום ראשון. ההורים האלה גרמו לי להרגיש אמא מאורגנת, למרות שעדיין, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, אחד הילדים שלי עוד מסתובב בבית הספר בלי קלמר.

אבל לא רק ההורים היו שאננים בחופש הזה. הרגשתי שהילדים מביטים על תחילת שנת הלימודים באדישות מהולה בספקנות. העצבים שמגיעים בדרך כלל בסוף החופשה, הרצון לפגוש שוב את החברים ואפילו הגעגוע המסויג לספסל הלימודים נעלמו, כי כל מה שלא קורה היום, לא בטוח שיקרה. זה תלוי בחיזבאללה, באיראן ואולי במזג האוויר. את השביתה חצי כוח של רן ארז ואת השביתה בלי בכלל כוח של ארנון בר דוד הם קיבלו כמובנות מאליהן. מה כבר יכול להשתבש בעולם שבו הכול מוטל בספק.

תראו מה קרה כאן בחמש השנים האחרונות. השנתון שהתחיל עכשיו את כיתה י"ב חווה שנים של חטיבה ותיכון כמעט כהמלצה בלבד. הסגר הראשון של הקורונה (סליחה אבל כן, היא חלק מהסיפור) נחת על התלמידים האלה כשהיו באמצע כיתה ז'. ואחרי הסגר הם למדו ולא למדו, נכנסו ויצאו מבידודים לפי התור, לומדים לפעמים מרחוק ולפעמים מקרוב. גם כיתה ח' הייתה משובשת. כל מה שהיה שגרה, כל מה שהיה מוצק, הפך לשברירי ונתון להחלטת הרגע האחרון של משרד החינוך. בונוס: בסוף כיתה ח' התלמידים חוו את מבצע שומר חומות. מקלטים, עניינים, שלא לדבר על תושבי הערים המעורבות שחוו פרעות. את כיתות ט' וי' התלמידים עברו בניסיון להשלים פערים חברתיים ולימודיים ופערי אמון במערכת, ואז הגיעה כיתה י"א ואיתה המלחמה. שבועות ארוכים התלמידים לא למדו ואחר כך כן. כלומר, תושבי הצפון או הדרום לא למדו במוסדות הרגילים, רבים אחרים כן. אבל גם הם, שהלכו לבית הספר יום יום, חוו טלטלות גדולות מאוד. היכרות עם מוות ואובדן, חטופים, מפונים, מילואים. חזרתם של פיגועים גדולים, דאגה של ההורים ודאגה לבני משפחה.

התלמידים האלה, בכל הגילים, חוו בשנה האחרונה ערעור עמוק של כל מה שהיה בטוח בשבילם. הם למדו שיעורים גדולים מדי על החיים: על אובדן ומוות, על פציעות ונכות ומלחמה, על האפשרות ללכת למסיבה או להיות בבית ולהיחטף, על עד כמה הביטחון במדינה שלנו אינו לא מובן מאליו. אז מה מעניין עכשיו שיעור ספרות, ומה הקשר לפתור משוואות בגאומטריה. תביאו הכנה לצבא, מקסימום שיחות מעוררות השראה, אפשר גם לדבר על אמונה. אבל אנגלית? עכשיו? למה? ואיך אפשר בכלל לשבת כשהמדינה בוערת.

ובתוך כל הדבר הזה, השבוע התחילה שנת לימודים חדשה. ביום הראשון, שבכל זאת ניסינו לעשות אותו חגיגי, עמדו המורים בכניסה וקיבלו את התלמידים בהתרגשות. בבתי הספר היסודיים ההורים באו וצילמו את הילדים בשער הבלונים הצבעוני ובליבם תפילה, שתהא זו שנה רגילה. הגדולים ניסו גם הם להתרגש. בכל זאת, הם עלו כיתה, ומה מחכה להם השנה, ופתאום חדשות קשות. שישה חטופים שנרצחו, שלושה שוטרים הרוגים וחייל שנהרג בשבת. ההורים ניגבו את הדמעות, חייכו חיוך מאולץ ונפרדו מהילדים. ובשעה שמונה ורבע הסתיימו החגיגות והמורים קיבלו את התלמידים, קטנים וגדולים, לידיהם.

אי של שפיות

כן, אחרי שהשער נסגר הילדים שלנו מגיעים אל העיניים והידיים של המורים. והם, שבעצמם סוחבים שנה לא פשוטה ולפעמים מגיעים לכיתה טרוטי עיניים מדאגה לבני משפחה, מזוגיות שנקלעה לקשיים בגלל המלחמה, ממילואים שהם עולם אחר או סתם מטלטלת החדשות, צריכים להחזיק את הלב המפרפר של הילדים, להחזיר את המבט הנודד שלהם בחזרה לשיעור. לנרמל את הימים, לתת להם יציבות ולהיות להם לעוגן.

מורים יקרים, אתם לא לבד. החובה הראשונה למתן עוגן ובכלל לחינוך מוטלת עלינו, ההורים. אבל הילדים מונחים בידיים שלכם יום אחרי יום במשך שעות רבות. אתם השליחים שלנו. ואתם נדרשים לתת להם מחדש אי של שפיות בתוך עולם שהוא לא יציב כבר כמה שנים טובות.

תמיד חינוך והוראה הם עבודת קודש. בידיהם של מורים להיות מסלול ההמראה של תלמידים, והם עלולים חלילה לגרום להתרסקות. אבל נדמה שבמיוחד בשנים האחרונות המלאכה הזאת של בניית שגרה ויציבות, של השבת האמון בעולם, היא מלאכה לא פשוטה שמוטלת על כתפי המורים. בפתח שנת הלימודים הזאת אני פשוט רוצה לומר לכל מי שעוסק בחינוך ובהוראה, למנהלים, למורים וליועצות, לכל מי שנמצא שם עם הילדים שלנו, שאני מתפעלת מהמאמץ ומעריכה את הניסיון והעקשנות להגיע ללב של הילדים. אומנם המקצוע הזה לא נהנה מאור הזרקורים, אבל הוא כל כך חשוב. והשנה מדובר בשליחות עוד יותר מאתגרת.

אל תתעייפו, תאזרו כוח ותמשיכו. אם התלמידים יוצאים לעשות כושר בחוץ במקום להיות בשיעור, אל תיעלבו, הם חושבים על הצבא וזו ההזדמנות לדבר איתם על ערכים ועל תרומה לעם ישראל. ואם הם בורחים כדי להתנדב בחקלאות, טפחו להם על השכם, כי הם יודעים דבר אחד או שניים על החיים. ואם הם סתם מרחפים, נסו לשלוח חוט למחשבות שלהם. הם אולי לא מקשיבים בשיעור גאוגרפיה, אבל עסוקים מאוד במה שקורה בגבולות שלנו.

אפשר לשדל אותם ללמוד. לדבר איתם על כך שמדינת ישראל תצטרך אותם לא רק בשדה הקרב אלא גם אחר כך. היא תזדקק לאדריכלים שיתכננו בתים בדרום ובצפון, ולאנשי טכנולוגיה שיפתחו שיטות השקיה חדשות, ולתלמידי חכמים שידעו לענות לאתגרי השעה. אבל בינינו, כנראה שהשנה ההצלחה בבתי הספר לא תימדד יותר מדי בתוצאות מבחנים, אלא בשיח ובתקשורת פתוחה, באהבה, באמון וברוגע. וכן, מורים יקרים, זה דורש מכם כוחות־על. אבל זו שנה כזאת, שכל אחד צריך לתת מעצמו יותר ולהאמין שיש לו את היכולת. ואם אתם שם, סימן שזה המקום הנכון לכם ולתלמידים.

להשקעה הזאת יש גמול בדמות שיח עם חבר'ה עמוקים, מפגש עם אנרגיות בלתי נגמרות, ואנשים צעירים שכוח החיים שלהם לא נח לרגע. למדנו להעריך את הדור הזה ולדעת שמתחת לכל מיני תופעות שאנחנו לא עפים עליהן שוכן לב גדול וראש ענק. רק שהם זקוקים עכשיו לעוגן להיאחז בו וקרקע מוצקה להלך עליה. הלוואי שכבר נזכה לביטחון, שלום ורגיעה, ותוכלו להתעצבן על תלמיד שלא הגיע בתלבושת אחידה. בהצלחה.

לתגובות: ofralax@gmail.com