בבוקר יום ראשון השבוע, עם פתיחת שנת הלימודים, הוביל צביקה מור, מראשי פורום תקווה ואביו של החטוף איתן מור, מיזם של לבוש כחול־לבן לתלמידים הפותחים את שנת הלימודים, במטרה להבליט את עוצמת הרוח הלאומית.
אבל תוך כדי לבישת בגדי הכחול־לבן התקבלו הידיעות המרות על חילוץ גופותיהם של ששת החטופים, שנרצחו זמן קצר קודם לכן בידי מחבלי חמאס.
רעייתו, אפרת מור, השותפה למיזם, הייתה צריכה כמה רגעים כדי להתאושש ולהחליט שלמרות הכול המיזם הזה יימשך. "זאת הייתה טלטלה גדולה", היא משתפת, "צביקה הוביל את מיזם הלבוש בכחול־לבן בפתיחת שנת הלימודים, ובאותו בוקר היה לי לרגע קשה ללבוש כחול־לבן חגיגי. אבל אז אמרתי לעצמי: דווקא עכשיו, להרים את עם ישראל, דווקא בגלל הבשורות הללו. וכשיצאנו ללוות את הבנות הקטנות למסגרות, היה מרגש לראות את קריית ארבע, מקום מגורינו, בכחול־לבן. בסוף אנחנו עם הנצח והרוח חזקה. אנחנו לא מתייאשים, זה מה שחשבתי כשלבשתי כחול־לבן. זו המדינה שלי, זה העם שלי. ראינו את הזעם שהתעורר באותו יום בקבוצה של מטה משפחות החטופים, ואני אומרת להם: חבל, תפנו את האנרגיה שלכם לאשם האמיתי, החמאס. הפילוג הזה הוא הדבר האחרון שאנחנו צריכים".
ועם כל העוצמה שמאפיינת את מאבקם של השניים בשנה האחרונה, אפרת מגלה שהקושי קיים וגם היא, כאמא לחטוף, מחפשת את הכוח בכל פעם מחדש: "אני לא מפסיקה להאמין ולקוות, אבל זה לא סותר שלא הפסקתי לבכות. אלה היו אנשים יקרים שידעו שהם בחיים והחלאות רצחו אותם בדם קר. אין מילים. מחכים לנס.
"צריך לראות מאיפה לוקחים את הכוח. התהליך כואב, כמו ניתוח שה' מעביר אותנו. זה קשה, אבל אנחנו נבחנים גם ברגעים האלה ולא רק כשמחלצים חטופים חיים. אני מזכירה לעצמי שהכול מאת ה'. וכשהכאב הציף ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הלכתי למערת המכפלה. אנחנו יכולים להישען רק על ה'".
דרושות פעולות שוברות שוויון
האם העובדה שהחטופים ששוחררו בפעולה צבאית נרצחו זמן קצר קודם לכן החלישה או חיזקה את עמדתכם נגד עסקה?
אפרת: "ששת החטופים שנרצחו לא היו אמורים להשתחרר בעסקה. היה ברור לי עוד קודם שחמאס לא רוצה עסקה, מה שקרה רק מראה לי מי התתי־אנוש האלה. זה חיזק את העמדה שלנו שאין עם מי לעשות עסקה. רק לחץ צבאי ולחץ בין־לאומי יוכלו להזיז משהו. אפילו ביידן הבין לאן להפנות את הכעס. דברים קורים במלחמה, כל כך כאבתי את זה, וכן, זה מעלה גם פחד. אבל זה לא הזמן להחליש את ההנהגה".
צביקה: "לפני הכול, זה זמן לאבל. אנחנו עם המשפחות, הלכנו איתן 11 חודשים וליבנו איתן. אנחנו מבינים שעסקה מתאפשרת רק בדרך שבה המדינה תאלץ את חמאס להתכופף, זו הדרך היחידה. היינו יכולים לקום לבוקר מאוד שמח אם צה"ל היה מצליח לחלץ אותם בחיים, אבל זה הסתיים אחרת. ברור לנו שחמאס הוא לא פרטנר, אין מה לדבר איתו, הוא רק מהתל בנו".
מה בעיניך צריך לעשות כדי להכריע את חמאס?
"פעולות שוברות שוויון", קולו של צביקה נחרץ ובטוח, "מה שמדינת ישראל לא עשתה עד עכשיו, לא שינינו כיוון. הנה דוגמאות לפעולות שוברות שוויון: עונש מוות למחבלים וגירוש משפחות - אלו פעולות שכבר קיימות בחוק, רק שלא מחילים אותן. אפשר גם להשית עונש קולקטיבי על כפר שממנו יוצאים מחבלים - ניתוק ממים, חשמל וסלולרי למשך שבועיים־שלושה, זה ימנע עידוד מקומי למחבלים. סיפוח אדמות - המדינה מתחילה לספח אדמות עד שאחרון החטופים יחזור וחמאס יצעק די. לא השתמשנו עד עכשיו בשום פעולה כזאת. אלה הצעות שהועלו על ידי ביטחוניסטים, לא הומצאו על ידי צביקה מור".
מה היית רוצה לומר היום לראש הממשלה?
צביקה: "שימשול. חמור מאוד שהוא לא מפטר את היועמ"שית, לא ממנה שר ביטחון שיכול לנצח במלחמה הזאת. בעייתי שהוא לא דפק על השולחן כאשר ב־7.10 בשמונה בבוקר היועמ"שית הגיעה עם מאה משפטנים לבור בקריה והורתה לו שהוא לא יכול להכריז על מלחמה. אם הוא לא היה נענה לה, ממילא כל פקודות הפתיחה באש היו משתנות. רק בשמונה בערב הוכרזה מלחמה, אחרי שעות יקרות שבהן חיל האוויר היה יכול לפעול הרבה יותר מוקדם אם היו מאפשרים לו. הגוף היחיד שהתגייס כשהתחיל הטבח היה המערך המשפטי. בשמונה בבוקר הוצמדו מאה משפטנים בבור בקריה לכל איש פיקוד. הכול מתועד".
כבר אחד עשר חודשים חיים צביקה ואפרת מור, ושאר ילדיהם, בספינה המיטרפת של אי־ודאות וחשש תמידי לגורלו של יקירם איתן. את אות החיים האחרון ממנו קיבלו בסביבות פורים. "אין פירוט, הקצין המקשר הודיע לנו שהוא בחיים במצב סביר, אבל לא מעבר לכך. פגשנו עוד חטוף ששוחרר שהעיד שהוא דיבר עם איתן באחת המנהרות. איתן סיפר לו שהוא היה שבוי לבד והעבירו אותו תחנות – בבית ספר, בבית אזרחי, בבית חולים ועוד. הוא גם סיפר שהוא דואג לחברים שלו שהיו איתו בשמחת תורה. הוא מאוד קשור לאליקים ליבמן, חבר ילדות שלו שהיה מאבטח איתו במסיבה. אני לא יודעת אם איתן יודע שאליקים כבר לא איתנו", אומרת אפרת, ומייחלת: "אני מתפללת שהוא מחזיק מעמד, וחוששת מהרגע שייוודע לו על אליקים. הם היו חברים בלב ובנפש. בשבעה של אליקים הלכתי לשם כל יום ויצאתי מחוזקת. הבטתי בתמונות הרבות שהיו מפוזרות באולם האבלים, ברובן שניהם מופיעים יחד".
הציל אחרים במחיר חירותו
קצב החיים של משפחת מור מקריית ארבע הפך לאינטנסיבי פי כמה מאז שמחת תורה האחרון. הם מתמודדים לא רק עם הטלטלה הפרטית שלהם, אלא גם ממלאים את ימיהם ולילותיהם בשליחות הלאומית הלא קלה שנטלו על כתפיהם בהקמת פורום תקווה: השמעת קול של עוצמה וגבורה לנוכח הסחף של מטה משפחות החטופים שדורש עסקה בכל מחיר, וגם הופך את המאבק הצהוב לבעל גוון פוליטי מובהק. הם נטולי התקציב, הכוח והקשרים שמרפדים את המכונה המשומנת של הגוף החזק שניצב מולם, אבל באמתחתם ציוד חשוב לא פחות: אמונה בצדקת הדרך, תחושת שליחות עמוקה, ואומץ לב ציבורי לעמוד גם מול מתקפות בלתי נסבלות.
את הריאיון תיאמנו בקושי רב, מנסים למצוא חלון זמן בין משימותיו הרבות של צביקה, שאינו מוותר על שירות מילואים ובמקביל מעביר שיחות ברחבי הארץ כמעט ללא הפסקה.
כבר 25 שנה מתגוררת משפחת מור בקריית ארבע עם שמונת ילדיה, הבכור בן 24 והקטנה בת חמש. אפרת עוסקת בחינוך מיוחד לגיל הרך, וצביקה עוסק באימון וטיפול בבני נוער עם הפרעות קשב וריכוז, נתינת מענה למשפחות, הדרכת הורים והשתלמות לבתי ספר בנושא. ליתר דיוק, זה היה העיסוק שלו עד שמחת תורה, נקודת הזמן שבה העולם של משפחת מור התהפך.
"איתן הוא הבכור שלנו", מספר צביקה, "ילד חופש. ילד שזקוק לעצמאות וכבר מגיל צעיר יחסית התחיל חיים עצמאיים. יש לו הסתכלות ציונית, אהבת ישראל ואהבת המדינה, וגאווה יהודית היא בשבילו משהו מאוד חזק. איתן אהוב על חברים, חסון גופנית ומנטלית ולא עושה לעצמו הנחות. למשל, לאחר הצבא עבר לאורח חיים בריא והקפיד על תזונה וספורט מתוך משמעת עצמית גבוהה".
אפרת: "איתן אהוב על האחים. המשפחה מאוד חשובה לו. ה' בירך אותו בחוש הומור שמרים את מצב הרוח. הדירה שלו תמיד הייתה פתוחה, חברים נכנסים ויוצאים ואיתן מפנק ומארח ומבשל לכולם. הוא חרוץ מאוד, אם נסענו בשישי ידענו שנחזור והבית יהיה מתוקתק והאוכל מבושל".
אני יושבת עם הורים שמספרים על הילד שלהם בחיוך ובגאווה, ועיניהם מלאות געגוע. את היכולות שלו רתם איתן לעבודה ברשת בתי קפה בעיר. כהשלמת הכנסה הוא עסק מדי פעם גם באבטחה, מה שהביא אותו למסיבת הנובה ברעים.
איך עובר עליכם יום שמחת תורה? מה אתם יודעים?
אפרת: "לא ידענו שאיתן ברעים. בערב החג בירכנו אותו בטלפון בברכת הבנים, כמו בכל ערב חג ושבת. מבחינתנו ידענו שהוא בנחלאות. בבוקר אני מגיעה לבית הכנסת עם הקטנות, ורואה נשים עם תהילים המחולק. הבנתי שמשהו קרה. דיברו על אירוע בדרום עם חטופים, 20 הרוגים – מספר שהיה נשמע אסטרונומי, אבל לרגע לא חשבתי שזה קשור אלינו אישית. פשוט הצטרפתי אליהן לאמירת תהילים. בסעודת החג בבית הרגשנו שזה מעבר לרגיל. חסמו את המעבר לחברון, הבנו שחוששים מהסלמה גם ביהודה ושומרון".
אחר הצהריים הבחינה אפרת שהטלפון של צביקה בחדר רוטט, וראתה שאח של צביקה מחייג אליו. "תהיתי למה הוא מתקשר, הוא יודע שאנחנו שומרי שבת וחג ולא עונים. התפלאנו, אבל החלטנו לא לענות. אם זה לא מישהו מהצבא, זה לא היה נראה לנו דחוף. רק במוצאי שבת, כשהתקשרתי אליו, הוא שאל אם היינו בקשר עם איתן, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. הוא היה בטוח שאנחנו מעודכנים שאיתן מוגדר כנעדר. הסתבר שאיתן התקשר לדוד שלו בחג כי ידע שהוא יענה, והיה איתו בקשר בהודעות ובשיחות במהלך היום. הייתי בהלם. ב־1:15 בלילה הגשנו במשטרת חברון דו"ח נעדר".
צביקה היה עסוק רוב היום בבית הכנסת, ורק אחרי סיום ניקיונו חזר הביתה במוצאי החג, בשעה מאוחרת. "לא חשבתי שקרה משהו חמור עד מוצאי החג. שמעתי שהיה משהו בדרום, אבל חשבתי שמדובר בעוד איזה סבב, עד שפתחתי את החדשות. היה מאוד קשה, חוסר ודאות, ולא היה מישהו שריכז את המידע. ניסינו להשיג מידע, אחים שלי בשבת כבר ניסו להבין מה קורה. היה כאוטי".
את חלקי הפאזל הרכיבה משפחת מור לאט לאט מתוך העדויות והצלבת המידע. בשעות הבוקר המוקדמות סייע איתן בהעברת פצועים מכביש הדמים ומשטח המסיבה, עזר לחובשים למרות שאין לו רקע רפואי ואסף עם מאבטחים נוספים 50 ממשתתפי המסיבה לחורשה. המאבטחים נתקלו במאות בוזזים ופורעים עם מקלות ואבנים. כשראו שתי בנות מוטלות בשדה, הם חשפו את עצמם ויצאו מהמחבוא כדי להיחלץ לעזרתן. כשהגיעו כבר לא היה את מי להציל, אבל הם פינו גופה אחת כדי שלא תחולל או תיחטף. בדרך לגופה השנייה נורה עליהם אר־פי־ג'י והקבוצה התפצלה. בסביבות 12:30 איתן נחטף.
"הידיעה במה הוא היה עסוק בשעות האלה נותנת לנו המון כוח. הוא יכול היה להציל את עצמו, אבל נשאר לעזור לאחרים. אנחנו גאים בו", אומרת אפרת. "ביקשנו שיעשו לנו שחזור במתחם הנובה, הלכנו שם ברגל במסלול שהוא עשה. זה היה מרגש מאוד בשבילנו".
במשך עשרה ימים מורטי עצבים צביקה ואחים שלו ישבו לנבור בסרטונים שרצו ברשתות הישראליות וברשתות ערביות כדי לגלות קצה חוט. בני המשפחה התקשרו לבתי חולים כדי לברר אם הוא פצוע שפונה למרכז רפואי כלשהו, אך ללא הועיל. לאחר עשרה ימים קיבלה משפחת מור את ההודעה שאיתן חטוף, וגם אז לא היה ידוע אם הוא עדיין בחיים.
מאה משפחות ודעה אחת לגיטימית
מרגע שנכנסה לקטגוריית משפחות החטופים, נחשפה משפחת מור לקלחת הפוליטית שנרקחה סביבן, מה שהוביל בסופו של דבר להחלטה על הקמת פורום תקווה.
"אחרי שלושה או ארבעה ימים נוספים נכנסנו לקבוצת ווטסאפ של משפחות חטופים", מספר צביקה, "מטה קפלן עשה הסבה מיידית למטה משפחות החטופים. מישהו חבר לרונן צור, וכך זה נכנס לפעולה מיידית, כי המטה כבר היה קיים עם מערכת של עורכי דין, אנשים שיודעים לעבוד מנהלתית עם טבלאות אקסל, אנשי שטח.
"נכנסנו עם כל המשפחות, אבל די מהר ראינו שאין לנו מקום שם. לחלק מהמשפחות לא נותנים להשמיע דעה בקבוצת הווטסאפ, וגם ראינו שהמטה נוקט קו שלא מתאים לנו – מבחינת מסרים, ערכים ודרכי פעולה. ראשי המטה התחילו לעבוד על בסיס עסקת שליט. מי שארגן את עסקת שליט דאז הוזמן לעבוד במטה", מגלה צביקה, "הנחת היסוד הייתה שהמדינה לא תעשה כלום למען החטופים, ולכן צריך לצאת למאבק ציבורי נגד הממשלה. הקו הזה ממשיך עד היום. למרות שהמטה מגדיר את עצמו כשל כל משפחות החטופים, הוא לא מאפשר להביע דעה אחרת. בשונה ממשפחת שליט שהייתה משפחה אחת - כאן יש כמאה משפחות, ולא יכול להיות שתהיה דעה אחת. מתוך מטה המשפחות הסתעף פורום בשם 'פורום חיים', שהוא יותר קיצוני בפעולות ובהשקפה, כולל שריפת כבישים וחסימות".
צביקה דורש גם כיום שיחלקו את המשאבים של המטה לכל המשפחות. ובינתיים, הוא הבין שעליו להוביל דרך חדשה למשפחות חטופים שאינן מהצד "הנכון", והקים את פורום תקווה. "לא הוצאנו את עצמנו ממטה משפחות החטופים, אבל בהיעדר מקום ומענה, פורום תקווה יצא לדרך עצמאית. הייתי רוצה שיהיה במטה מקום לכולם, בפרט שגויסו כספים על שמנו ובשמנו. אנחנו מקווים לעצור את האסון שהם רוצים לעשות - להחליף את האסון הנוכחי באסון אחר, כפי שקרה בעסקת שליט. התחושה היא שמטרת המטה היא בעיקר לנגח את הממשלה ולהפיל אותה".
ומה שונה בפורום תקווה?
צביקה: "פורום תקווה הוקם על ידי המשפחות עצמן ומנוהל על ידי המשפחות עצמן. כאן יש שקיפות בכל הנוגע לניהול הכספים ושקיפות מידע, המשפחות מקבלות את ההחלטות. הכספים מגיעים מהציבור, אומנם סכומים קטנים מאוד לעומת תקציבי הענק של מטה המשפחות, אבל יש סייעתא דשמיא גדולה".
הפורום מונה יותר מ־20 משפחות, חלקן יותר בחזית – מתראיינות, משתתפות בוועדות הכנסת ופעילות מבחינה ציבורית, וחלקן במעגל שני. הפורום כולל משפחות דתיות ושאינן דתיות כאחד.
צביקה פורט את שלושת העקרונות שמנחים את פורום תקווה. הראשון הוא כריכת גורל הפרט והכלל יחד: "הצלת הפרט היא במסגרת הצלת הכלל. במסגרת שמירת ביטחון מדינת ישראל ישוחררו גם החטופים. יש ארבעה מקרים כאלה בתנ"ך, ושם שחרור החטופים היה באמצעות יציאה למלחמה. ייתכן שחיילים ייפלו במלחמה, אבל מטרת חטיפת שבויים היא פגיעה בריבונות ובעם כולו, ולכן כל העם יוצא למלחמה".
שנית, התבוננות על החטופים כסוגיה לאומית הנוגעת לריבונותה של ישראל: "סוגיית החטופים היא סוגיה לאומית, וכל החלטה בנושא משליכה על הביטחון של כל אחד מאזרחי המדינה. זה לא 109 מטיילים ישראליים שנתקעו בנפאל, שאז משפחותיהם יכולות לעבוד באופן פרטי על החילוץ. כאן זה עניין לאומי וההצלה יכולה להיות רק בדרך לאומית. החטיפה הייתה לאומית, לא מכוונת לאיתן ורומי ועומר. מטרת החמאס הייתה לפגוע בעם ישראל ולפגוע באחיזה שלנו בארץ. ולכן הצלת החטופים צריכה להיות מתוך חיזוק הריבונות וחיזוק ההרתעה".
העיקרון השלישי, שמסכם את הקודמים ובעצם מבטא את עמדתו היסודית של פורום תקווה נגד עסקאות לשחרור מחבלים תמורת החטופים, מצביע על דרך אחת להצלת העם והחטופים גם יחד: "אין לנו בחירה בין החטופים ובין ניצחון במלחמה. יש רק אופציה של ניצחון, והניצחון מביא שלושה הישגים: השמדת האויב שקם עליך, הרתעת אויבים נוספים ושחרור החטופים".
מה גורם למשפחות נוספות מקרב משפחות החטופים להצטרף לפורום תקווה?
צביקה: "ההתנהלות במטה רואה רק דרך אחת, והדרך הזאת לא משרתת עשרות משפחות שחושבות אחרת. בנוסף לכך, ההזדהות עם מחאת קפלן בעייתית בעיניהם, וכן יש משפחות שטוענות לאפליה בתמיכה הכספית. אני מעריך שבמהלך הישיבות בכנסת ראו את ההתנהגות של פורום תקווה, את ההתנהלות, וגם המסרים שלנו החלו לחלחל: אנחנו לא רוצים להקריב את הילדים שלנו, אלא רוצים לשחרר אותם יחד עם חיזוק הביטחון של מדינת ישראל. האמירה הציונית והלאומית והיהודית הזאת דיברה למשפחות נוספות".
צביקה מבהיר שמטה המשפחות הוא פוליטי באופן מובהק, ולאו דווקא טובת החטופים לנגד עיניו: "ברור לי ש'חופשי בארצנו', ארגון הגג של קפלן והמחאה, לא יניח למשפחות החטופים עד שיצליח לנגח את הממשלה. ההכוונה הפנימית בעבודת המטה היא להמיר את כל המאבק בממשלה סביב הרפורמה למאבק בממשלה סביב השבת החטופים. אין להם באמת עניין להחזיר את החטופים, אלא להפיל את הממשלה".
חברי פורום תקווה רואים לעצמם שליחות "להציל באופן מיידי את עם ישראל מעסקה שתטביע את מדינת ישראל בטרור וגם לא תשיב את החטופים". בנוסף לכך הם מבקשים להיות שותפים בבניית קומה חדשה בעם - קומה ציונית, יהודית, לאומית. "אנחנו מתייעצים עם הרב שמואל אליהו. אנחנו מאמינים שדרך הפורום אנחנו עוסקים גם בבניין הרוח בעם ישראל. אני מאמין שגם אחרי המלחמה, שתסתיים בטוב בעזרת ה', נמשיך את התפקיד בצורה כזו או אחרת", מעריך צביקה.
"הפסקתי להיות אידיוט שימושי"
היו לכם רגעי שבירה בדרך?
אפרת: "בגלל שצביקה בעיקר בחזית והוא מתראיין בתקשורת, האמירות היו מכוונות בעיקר נגדו. ספגנו הרבה, ובתור אשתו זה קשה לראות מה מטיחים בו, אבל אף פעם זה לא ברמה של מתייאשים. גם הפגיעות הקשות הן מעט מול החיבוק החזק שאנחנו מקבלים מעם ישראל, וזה נותן כוח. קורה פה משהו גדול ואנחנו זוכים להיות חלק מזה. צביקה, שניחן ברטוריקה ובבהירות גדולה, גורם לכולנו לזקוף קומה", היא אומרת בהערכה רבה. "זה נותן כוח לדעת שאנחנו נותנים כוח".
צביקה מודה כי בתחילת הדרך היה לו קשה לספוג את המהלומות המילוליות מהצד שכנגד באולפנים ובבמות ציבוריות, "אני לא רגיל לשיח כזה, לקללות, אינטריגות ומניפולציות. אנחנו באים ממקום מאוד תמים וסטרילי. אז התחלתי ללמוד את המקצוע ולא להיות אידיוט שימושי, שזה מקצוע מקובל בציבור שלנו, ולצערי גם רבנים נפלו בנקודה הזאת. מבחינתי זה חלק מהשליחות. אני לא לוקח ללב. בסוף אני מרחם עליהם, הם אנשים חסרי עמדה לאומית ותודעה יהודית".
האם לדעתכם אפשר לעבור משיח שפועל על בלוטות הרגש בלבד לשיח שמושתת על היגיון ולא רק על כאן ועכשיו?
צביקה: "זה התפקיד שלנו. להרים את השיח ולהכניס למשוואה את השכל וההיגיון. אי אפשר לדון בדיני נפשות בצורה רגשנית. כששואלים אותי איפה הרגש שלי, אני עונה שיש לי הרבה מקום לרגש וכרית לבכות עליה בלילה, אבל כשאני צריך להסביר עמדה ולתת לעם ישראל אופציה - תשמעו ניתוח ענייני וחד".
אפרת: "אני יכולה להבין את המתנגדים לנו. זה נשמע להם הזוי איך אנחנו כהורים יכולים לדבר כך. אבל זה לא או או – זה לא שאנחנו לא רוצים את איתן בעסקה, חלילה. אנחנו פשוט רוצים אותו בעסקה אחרת, לא מופקרת. לפחות כזו שתדרוש מחירים גבוהים מהצד השני ולא מעם ישראל. השכל והרגש שלי מתנגשים כל הזמן. ברגש אני כל כך רוצה כבר את איתן ומתגעגעת", הקול שלה נסדק לרגע, "אבל אני יודעת שבשכל יש את מה שנכון. והשכל צריך להוביל".
מה נותן כוח בתקופה הזאת?
אפרת: "אני חושבת על המשפחות שאין להן אמונה בבורא עולם ואין לי מושג איך הן מתמודדות. מהרגע שהבנו שהוא חטוף אני מרגישה שהקדוש ברוך הוא מלווה אותי בכל רגע. עם הטלטלה המטורפת שעברנו ושאנחנו עוברים כעם וכמשפחה - אני מרגישה מושגחת מאוד. הקשר שלי עם ריבונו של עולם השתנה מאוד, יש דיאלוג יומיומי. משפחה זה דבר שתמיד הערכתי ועכשיו פי כמה, גרעינית ומורחבת. גם החיבוק מהעם בארץ ובתפוצות נותן כוח, הפרשות חלה. איתן כבר מזמן לא הבן הפרטי שלנו, כל החטופים הם לא רק הילדים שלנו, אלא של כל עם ישראל. לא קל לי להפוך להיות דמות ציבורית, אבל זה אחד הדברים שנותנים כוח".
אתם מרגישים שפעילות הפורום מצליחה להשפיע?
צביקה: "כל שבוע אנחנו בכנסת ושינינו את השיח במסדרונות הכנסת, נתנו כוח לח"כים שמותר להם להגיד אחרת. נשברה המשוואה שמי שמתנגדים לעסקה מאוימים, שהם יירדפו לכל החיים. הם מאיימים על חברי כנסת, שותפים להשבתת המשק, דבר שפוגע במיליוני אזרחים ובכלכלה הישראלית. האמירות שאנחנו נושאים בגאון נותנות כוח, למשל חבר הכנסת שמחה רוטמן שאומר בכבוד למשפחות החטופים: אני מתנגד לכל עסקה כי יש לי אחריות כלפי הדורות הבאים, ולכן אני רוצה להכניע את חמאס".
צביקה מחדד מדוע העסקה שעל הפרק חוטאת פעמיים: היא לא משיבה את כל החטופים, ולדעתו גם לא נגיע לפעימה השנייה כי סינוואר ישאיר סביבו חטופים צעירים כקלף מיקוח. שנית, העסקה פוגעת בביטחון המדינה ומפסידה את ההישגים שהשגנו במלחמה. "עסקה זו מילה מכובסת לכניעה לטרור".
בפורום תקווה שומעים בצער את הקולות שמוכנים לתת הכול כדי לאפשר עסקה. "האינטרס הכי גדול של חמאס זה לשלוט בעזה ובציר פילדלפי, זה החמצן שלו לקבלת מחבלים ונשק. ראש הממשלה מוביל תהליך, אבל חמאס כרגע הודיע שהוא מסרב לעסקה. לא תהיה שום דרך לנצח חוץ מלחץ צבאי. כבר ראינו עד עכשיו שרק הלחץ הצבאי הניע את חמאס".
בצד הפרגון שלו להנהגת המדינה על העמידה בלחצים, יש לצביקה גם ביקורת על מה שנעשה, ובעיקר על מה שלא נעשה: "אומנם יצאנו למלחמה, אבל ישראל ממשיכה עם אספקת ציוד לעזה כרגיל. זה לא סיוע הומניטרי, זו אספקה לכל דבר. או למשל ביהודה ושומרון - המדינה ממשיכה להרוס בתי מחבלים כאילו זה פתרון, ולא מגרשת את המשפחות שלהם. או למשל מתקפת המנע בלבנון - היא אומנם מנעה טילים על תל אביב, אבל לא הרסנו את ביירות. ישראל לא אמרה: אנחנו מחזירים את תושבי הצפון לביתם, ואם יש עוד טיל אחד מלבנון נחריב את ביירות".
מה מונע מישראל לפעול לניצחון?
צביקה: "אולי זה הלחץ האמריקאי הכבד. האינטרס האמריקאי הוא לעצור את המלחמה לקראת הבחירות שם, להשיג שקט זמני ורישום נקודות כמעצמה שדואגת לסדר את העולם. אבל לעצור את המלחמה זה לא האינטרס שלנו, איך תושבי הצפון יחזרו לבתיהם? יש מכבש לחצים עצום מהצד האמריקאי, ואנחנו חייבים לתת כנגדו קונטרה מהצד השני כדי שנתניהו לא ייכנע להם. זה המשחק הפוליטי. אנחנו עושים לו שירות כדי לשמור על האינטרסים הלאומיים. זה עוזר לו".
"מדמיינת אותו יורד מהמסוק"
ובסוף כל יום מלא בשליחות למען עם ישראל, צביקה ואפרת מור חוזרים הביתה להתגעגע ולהתפלל לשובו של איתן.
איך אתם מדמיינים את החזרה שלו?
אפרת: "פעם הלכתי להפרשת חלה עם הרבנית רחל בזק בכיכר החטופים, ועשינו גם דמיון מודרך. היא ביקשה שנדמיין דמות אחת מהחטופים חוזרת. אני מדמיינת אותו יורד מהמסוק, והקצין מתקשר ואומר בואו לבית החולים, ואיך אנחנו מגיעים בהתרגשות, חיבוק גדול בלי מילים, דמעות. אני חולמת עליו הרבה, ובאחד החלומות חלמתי שהוא חוזר באחת השבתות, וכמו ילד קטן שצריך לראות אותו כל הזמן בקשר עין – אני לא מורידה ממנו את המבט".