לא יכולתי לעצור את הדמעות. דיברתי איתו בפתיחות הכי גדולה, כמו שאני מדבר עם אבא שלי. שאלתי: "מה אני יכול לעשות שעוד לא עשיתי?".
אני נוסע בכביש ובודק כל הזמן איפה יש מקלט. לא מזמן נפל טיל 50 מטר מהמשרד שלי. זה היה מפחיד; הרעש היה כל כך חזק, וההדף היה גדול.
כבר כמה פעמים, באמצע נסיעה, עצרנו באמצע הכביש וברחנו עם כל הילדים בגלל אזעקה. אני לא מאחל את זה לאף אחד. כולם חגורים, ואז אזעקה של 15 שניות. עוצרים את הרכב, כולם בוכים, איכשהו מצליחים להוציא את כולם ורצים למקלט הקרוב, מספיקים להיכנס לפני הבום. ואז עוד בום ועוד בום.
הצטרפו עכשיו ל"יומי" ותמצאו את הדרך שלכם ללימוד תורה יומי מעשיר
ואיך לא... מצטרף הכלב של השכנים. הילדים שלי רועדים ממנו יותר מהטילים. כשהכלב מפוחד ומבוהל, רץ ללא מנוחה ונובח ללא הפסקה, זה הרבה יותר גרוע. הילדים נצמדים אליי, בוכים ורועדים. האשה בבית עם הילדים האחרים בתוך הממ"ד, ואני עם הילדים במקלט... מחכה כמה דקות, יוצא, ואז שוב אזעקה. רצים לבניין אחר, ושוב בום.
הילדים מסתכלים עליי כאילו אני יכול להושיע אותם, ומה? אני אספר להם שאני רועד יותר מהם?
אני מוצא את עצמי בבית הכנסת, עם ספר תהילים מול ארון הקודש, מדבר עם השם: "מה יהיה? מה אני יכול לעשות שלא עשיתי?" כן, אני מדבר עם השם, לא מתבייש בזה. אני פונה לאבא שבשמים, בוכה אליו בדמעות, מבקש ומתחנן אליו. אני בוכה כמו ילד, מסתכל עליו כמו שהילדים שלי הסתכלו עליי כשהיו בפאניקה!
ואז זה היכה בי. הבנתי איפה אני טועה. אני מסתכל על ארון הקודש ועושה החלטה אמיצה!
החלטתי לצאת מהקבינט. החלטתי לעזוב את הווצאפ, לעזוב את החדשות, לעזוב את מה אמר הכתב הזה ומה קשקש השר הזה. מי התווכח עם מי ומי לכלך על מי? בינינו, לעקוב כל הזמן לא עוזר לאף אחד כלום. זה לא מועיל ואולי אפילו מזיק.
החלטתי לעשות המרה: כל פעם שמדגדג לי לרפרף בחדשות, אני פותח את "יומי". כן, פשוט פותח את "יומי" ולומד עוד שניים-שלושה קטעים בגמרא. החלטתי שבמקום מבזקים, אני לומד סוגיא על רבי בנאה. אני שוכח מהעולם, שוכח מהכול ופשוט לומד תורה. סוגיא על רבי אמי, סוגיא על רבא ואביי.
באותם רגעים מול ארון הקודש הרגשתי שתפילתי התקבלה. כאילו שמעתי בת קול שאומרת: "לזה חיכיתי. שנים שהלכת, ועכשיו חזרת. בני חביבי, התגעגעתי לקול התורה שלך. תורה מגנא ומצלא. אתה תלמד תורה ותיתן לי להינקם באויבים!"
חזרתי הביתה ולא סיפרתי לאף אחד שיצאתי מהקבינט, אבל מהר מאוד השינוי הגיע. בארוחות ערב, המצב מתחיל להיות שונה. במקום להסתודד עם פנים מתוחות ולצעוק בלי סוף על הילדים, הבית מתמלא באווירה של גמרא. הילדים רגועים, אני רגוע, אני מרגיש בטוח. נכנסתי לתיבה, נכנסתי לגמרא. זה הממ"ד האמיתי.
הילדים מתמוגגים לראות את ההמחשות של "יומי" ולשמוע את הסיפור של אביי בגמרא. אף פעם לא היה כזה שקט בארוחת ערב.
בלילה אני לומד מתוך "יומי" במנגינה של גמרא. אני מתרגש מהגמרא, מחובר לגמרא, לומד בקול, ואז אני שומע את אשתי אומרת לילדים: "אתם יודעים שאבא נלחם היום? בלי רובה, בלי טנק, בלי מטוס. אבא נלחם עם התורה. אבא לומד, והתורה שומרת עלינו". אני מזהה איך הקול שלה נשבר. היא באה מבית של תורה. זה חרות אצלה החשיבות של הגמרא. שנים שהיא מנסה בעדינות לבקש ממני ללמוד. הילדים שרים במנגינה שהתורה עלינו מגינה. הם בטוחים, הם שקטים, הם שמחים.
ואז אני שומע את הבן שלי: "כשאני אהיה גדול, אני אהיה אמיץ כמו אבא. לא רק עם רובה, טנק או מטוס. אני אלמד תורה, אני אהיה חייל של השם, ואני אזרוק על כל האויבים דפים של גמרא!"
הדבר היחיד שנשאר לי לעשות זה לנגב את הגמרא שהתרטבה מהדמעות ולהודות להשם ששלח לי את "יומי". אני מודה להשם שנתן לי את ההחלטה להירשם ל"יומי". אני לומד גמרא, אני מספיק, אני עושה מה שהשם רוצה. אני כבר לא בקבינט הדמיוני שלי, אני ב"יומי", בממ"ד האמיתי שלי, של אשתי ושל כל הילדים שלי!
רוצה גם לצאת מהקבינט ולבדוק את התענוג בלימוד עם "יומי"? לחץ כאן! המבצע מוגבל לעשרים וארבע השעות הקרובות בלבד!
"אני לומד ב'יומי' גם בלי הביאור. אני פשוט נהנה מהבוחן והמעקבים".
"אני לומד ב'יומי' רק בגלל ההמחשות. מאז שאני ב'יומי', אני לא מפסיק לשאול את עצמי איך היה נראה הרחוב של פעם. בשביל מה חפרו בור, ולמה בדיוק היו צריכים גפת ומלח בכמויות כאלה. 'יומי' פשוט הופך הכול למוחשי".
רוצה גם לצאת מהקבינט ולבדוק את התענוג בלימוד עם "יומי"? לחץ כאן!