מפה לשם אני כבר עשרה חודשים בתוך שנת האבל על אבא שלי. מה אני אגיד לכם, ככל שאני יותר זמן באבל ככה אני פחות ופחות אוהב את זה.
לאחרונה אחותי אמרה לי שבניגוד אליה, לי לפחות יש את ה"חיוב" והקדיש ככה שיש לי מה לעשות עם כל האבל הזה. נו, יש לה מזל שהקב"ה עשה אותה כרצונו, כי זה לא להיט בכלל החיוב הזה ואני כבר מחכה לחזור להיות סתם מתפלל רגיל מן המניין. אתם יודעים, כזה שלא תמיד מגיע.
לא שאני בעד לפספס תפילות חלילה, אבל מעולם לא הייתי כל כך צדיק כמו עכשיו.
איך אמר לי מישהו לא מזמן: "יעקבי, אתה מפלצת של תפילות". זה אני אמרתי. לעצמי. במראה של השירותים ב-5:55 בבוקר. מי ידע שיש שעה כזו בכלל? יש יותר סיכוי שאני אנסה לתפוס ערבית בשעה כזו.
הפכתי למשהו שאני לא מכיר. הילד הקטן שלי, בן ה-3, גדל מתוך מחשבה שאבא שלו זה ר' אריה לוין במינימום. כל היום אני הולך לתפילה וחוזר מהתפילה. מבחינתו זה מה שאני עושה בחיים. שאלו אותו בגן בתחילת שנה מה אבא עושה. הוא אמר "מתפלל" וחזר לשחק. אני יוצא לזרוק את הזבל, חוזר, והוא שואל אותי איך היה בתפילה. הוא פשוט לא זוכר אותי מלפני. רק הבן הגדול לאחרונה שאל אותי בדחילו: תגיד אבא, זה הולך להיות עכשיו ככה לתמיד?
אבל העקביות זה עוד כלום. הרי היהדות בחוכמתה הכניסה ליתום המסכן קדיש אחד על ההתחלה של התפילה ואחד ממש בסוף. ככה כדי לנעול אותך הרמטית בתוך הסיטואציה. ואתה באמת מגלה את התפילה מחדש. אני את פרשת הקטורת לא פגשתי מאז ההסדר. היה איחוד מרגש, אל תשאלו. אני ורבי ישמעאל בכלל נהיינו בסטיז. ושוב, זה נהדר. מעולם לא חשבתי שאצליח להתמיד כל כך. אבל הלחץ הזה, מה נעשה איתו. מלחיץ.
כי אני לא רק צריך להגיע ראשון ולצאת אחרון, אני גם צריך להיות חזן. והרי אין דבר שיהודים במניין אוהבים יותר מאשר להתבאס על החזן. זה מלכוד 22, משימה בלתי אפשרית. טום קרוז בכבודו ובעצמו לא היה יוצא טוב מהסיפור הזה. לא לחינם הוא בחר בכת הסיינטולוגיה, שם אין לא קדיש ולא חזרת הש"ץ. ככל הידוע לי לפחות.
כשאתה חזן אתה אחד מהשניים: מהיר מדי או איטי מדי. אין אמצע וחבל לנסות לכוון אליו. ומה שנחשב מהיר במניין אחד לא בהכרח נחשב מהיר במניין אחר. אז צריך לקרוא נכון את הסיטואציה ואז להחליט איזו תלונה בא לך לספוג הפעם.
אני, אתם בטח מנחשים, מהיר מדי. אני הרי ברגיל מדבר במהירות כפול 2. כשאני מקליט הודעה קולית אפשר לשמוע אותי כפול 4 בסך הכל. ובכל זאת שמתי לב שאותם אלו שמעירים לי שאני מהיר מדי, הם לרוב גם אלו שמזדרזים להוריד מעליהם את התפילין כבר בשיר של יום. פלא.
לכן לפעמים אני בכוונה הולך למניין שאני יודע שיש בו יתום אחר כדי "לכבד" אותו בלעלות חזן. לא שהוא פראייר, היתום הנ"ל. הוא יודע בדיוק מה המשחק. אז הוא "מוחל על כבודו" הממזר הזה ומתעקש שאני אעלה. כמעט הלכנו מכות. בסוף הגיע יתום שלישי ועלה חזן. היה איטי בטירוף אגב, הלכנו להתלונן לו אחרי זה ישר בתוך הפרצוף. היה תענוג.
ועוד לא דיברנו על נוסחים. הו הו, מאיפה להתחיל. הקדיש עצמו הרי שונה אצל כל עדה. כשאתה אשכנזי שאומר קדיש בבית כנסת ספרדי עם אבלים אחרים, אתה קודם כל מרגיש מאוד לא נעים. בעוד אתה באשכנזיותך מתפלל ל"חיים טובים" וזהו, אחינו המפרגנים מרביצים אותה ב"חַיִּים וְשָֹבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָה וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵווח וְהַצָּלָה" כל זה תוך כדי שהם יוצרים איתך קשר עין כאילו להגיד "יא קמצן, לא יכולת לפרגן לעם ישראל קצת מעבר?". וצודקים. אבל מה לעשות שמסורת אבותינו בידינו. אז בזמן שהם מברכים את עם ישראל בכל הברכות שבעולם אני בינתיים עושה סידורים, מתקשר לבנק, בודק מה קורה בבית, יוצא לריצה סביב בית הכנסת. יש זמן הרי. איפשהו באיזור "הרווח והצלה" אני חוזר ומסיים איתם את הקדיש.
על תימנים בכלל אני לא מדבר. ושיהיה ברור, אני אוהב את העדה התימנית כשם שאני חושש מהתגובה שלה במידה ואוציא אותם לא בסדר. כי הם באמת אחלה. אבל למה הם לא מעדכנים שאין קדיש יתום בסוף מנחה? אתם הכרתם את הסיפור הזה?
מה שהיה זה שהגעתי לבית כנסת תימני בפרדס חנה למנחה וקיבלו אותי יפה חבל על הזמן. באמת. התפילה הייתה איך נגיד, ארוכה לי. אבל מה לא עושים בשביל להגיד קדיש על אבא? מפה לשם התפילה מסתיימת, סחבק מחכה לאיתות לקדיש וכלום. נגמר וזהו. אנטי-קליימקטי כמו שאומרים אצלנו האנגלוסקסים המזויפים. הרי בשביל לא להגיד קדיש יכולתי להישאר בבית. בסוף נתנו לי להגיד, לא לדאוג.
אז נשאר עוד קצת יותר מחודש לסיום החיוב והקדיש. אני קצת רוצה שזה ייגמר, וקצת רוצה שלא ייגמר. ומעניין מה יהיה אחרי.
בינתיים אני מתנחם בימים בהם אשכנזים לא נוהגים להיות חזנים בשנת אבל, כמו ראש חודש שהשבוע היה יומיים, אז יכולתי קצת לנוח. יש אגב שיטות שמקלות בזה ומאפשרות להיות חזן, אבל אני הרי צדיק כמו ר' אריה לוין במינימום. ברור שאני אחמיר.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com