רונית לוי בת ה־38 היא רואת חשבון במקצועה, שמגדירה עצמה "רווקה חילונית תל־אביבית עם כלב וחתול". אבל למרות התיוג הזה, כשמדברים איתה על איסור התפילה בהפרדה בתל אביב, מתפרצת מתוכה לבה בוערת של משפטים שלא היו מביישים אף שומר מצוות. "וזה אפילו לא חצי ממה שיש לי לומר על הנושא הזה, זה ממש בוער בי", היא מקדימה בלהט. אורח חייה של לוי חילוני לחלוטין בצד המעשי, אבל הטראומה של השנה שעברה בדיזנגוף, כהגדרתה, קירבה אותה ליהדות בפן הרוחני.
לוי היא אחת משורה של נשים תל־אביביות שביקשו להצטרף לעתירה שנידונה השבוע בבית המשפט, נגד החלטת עיריית תל אביב לאסור את קיומה של תפילה בהפרדה ביום הכיפורים בכיכר דיזנגוף. נזכיר כי למרות האירועים הקשים בכיכר בתפילת יום הכיפורים בשנה שעברה, החליטה עיריית תל אביב שלא לאפשר למתפללים תושבי העיר לקיים השנה תפילה בכיכר, עם מחיצות הפרדה כנהוג. ההחלטה עוררה את זעמם של תושבים תל־אביבים, בהם כאמור גם נשים רבות, שדורשים את הזכות להתפלל ביום הכיפורים על אף שביום־יום הם אינם שומרי מצוות.
"העתירה הזאת אינה נוגעת בדתיים בלבד, אלא בכל מי שמזהה עצמו כיהודי", קובעת לוי, "הנושא אמור לעורר כל מי שערכי הדמוקרטיה והליברליזם חשובים לו. כחילונית וליברלית שחיה בתל אביב בעשרים השנים האחרונות, אני לא יכולה לשתוק לנוכח אובדן הדרך של העיר בשנתיים האחרונות. ההקצנה הפוסט־יהודית הפכה לרדיפה של כל סממן יהודי. אני עצמי הותקפתי בשנה שעברה ביום כיפור, כשהמונים התקבצו סביבי וצעקו 'בושה', למרות חזותי החילונית לחלוטין. מדובר במדיניות של השתקה".
לוי מרגישה שבשנתיים האחרונות העירייה מוחקת את הפלורליזם, ככל שזה נוגע לחופש הדת היהודית. "זה מתבצע באופן גס ואלים, תוך רמיסת תושבי העיר החילונים שהזהות היהודית חשובה להם, אף על פי שהם רוב התושבים בעיר. כך למשל העירייה מקדשת את זכויות המוסלמים והתפילה שלהם, כולל הפרדה במרחב הציבורי. בנוסף לכך, כמה פעמים בשנה העיר נסגרת לרגל תחרויות ספורט, כולל תחרויות לנשים בלבד. זכות המחאה הפכה לקדושה, למרות הפגיעה המשמעותית שלה בזכות התנועה של התושבים שאינם מוחים. קהילת הלהט"ב זוכה ליחס אוהד במיוחד, כך שמאירוע בודד של יום הגאווה זה הפך בשנים האחרונות לחודש הגאווה. אבל כשזה מגיע לזהות יהודית - הפלורליזם בעיר נגמר. אז אנחנו מקבלים תמונה עגומה של ביזוי ורדיפת יהודים כפי שהיה בשנה שעברה. כל זה מתבצע בחסות העירייה, שכשנוח לה היא אוכפת חוקים במרחב הציבורי, וכשלא - היא מעדיפה להעלים עין".
לוי אומרת כי "לא אסכים לעבור שוב את הטראומה שחוויתי בשנה שעברה. יש מספר מועט של מועדים יהודיים שקדושים בעיני החילונים כמו בעיני הדתיים, בהם יום כיפור, ויש לכבד אותו גם במרחב הציבורי. לא ייתכן שאנשים שלא הפנו עורף לזהותם היהודית ירגישו מודרים בעיר הזאת".
רוני כפיר בר משי, נשואה ואם לשני בנים, סוכנת נסיעות ותושבת תל אביב גם היא, החליטה להצטרף לעתירה המדוברת בשל "הכעס על מה שחוויתי בשנה שעברה". בתחילת 'כל נדרי' היא הגיעה לתפילה של בית חב"ד, שהתקיימה במגרש כדורסל שכונתי עם מחיצה מינורית מינוס. "בזמן התפילה כבר ראיתי מישהו שמצלם אותנו והבנתי שזה לא הולך למקום טוב. למחרת ראיתי שישה אופנועי משטרה ורכב של העירייה מקפלים את בית הכנסת, וזה כל כך כאב לי!"
על אף היותה חילונית, כפיר בר משי החלה להתחבר לתפילות מאז שיצאו למרחב הציבורי בתקופת הקורונה. "מאז שהתחילו התפילות בחוץ כל כך נהניתי בהן. יכולתי לראות ולשמוע את הרב, שלא כמו בבית הכנסת, יכולתי לעמוד עם בעלי באזור המעורב, הרגשתי שבשבילי זה פתרון מושלם! בסופו של דבר, בשנה שעברה את תקיעת השופר ניסינו לשמוע מחוץ לבית הכנסת עם עוד עשרות אנשים, ולא הצלחנו. המחשבה שהילדים שלי לא יזכו לשמוע תקיעת שופר ביום כיפור היא בלתי נתפסת בעיניי, וזו הסיבה שהצטרפתי לעתירה".
אירועי השנה שעברה וגם החלטת העירייה השנה הציפו בתודעתה של עורכת הדין מיטל ברנע, המתגוררת עם בתה הקטנה בשיכון בבלי בעיר, את סבתה ניצולת השואה. "הרגשתי שסבתי ז"ל מציבה בפניי תמרור זיכרון כואב של הסתרת היהדות בגליציה ההיא. הרגשתי שמנסים להשפיל אותי. את התרבות, היהדות, המורשת וההיסטוריה שלי. הצטרפתי לעתירה כי חשתי שאנשים כמוני זקוקים לסעד ועשיית צדק בתיקון העיוות ההזוי שנוצר פה. שיהודי לא יוכל להביע את יהדותו במרחב הציבורי בישראל? המרחב הציבורי שייך גם להמון שרוצה יהדות כזאת בדיוק! למה לרמוס את כבודם, את בחירתם? מה זו הכפייה הזאת, ומי קובע שהמרחב בעיר הוא רק של חולין?" היא מתקוממת.
העתירה הארוכה שהגישה תנועת ראש יהודי נגד עיריית תל אביב ומשטרת ישראל, שאליה הצטרפו כאמור גם תושבים ותושבות מתל אביב, מציגה שורה של טיעונים מדוע אין בסמכותה של העירייה להתערב באופיו של אירוע שמתקיים במרחב הציבורי. בהם: אכיפה בררנית ואפליה, פגיעה בזכויות יסוד לחופש ביטוי דתי, פגיעה לא מידתית בעותרים, החלטת עירייה שאינה מנומקת ואינה מגובה בתשתית עובדתית מבחינת מה שהתרחש בפועל בתפילות בכיכר בשנים עברו. העתירה גם גדושה בציטוטים היסטוריים מפי אנשי רוח ומעש חילונים מתקופות שונות כמו גם היסטוריונים, המדגישים את חשיבות קיומה של תפילת יום הכיפורים גם בעיני מי שרחוקים מקיום אורח חיים דתי אדוק.
"החלטת העירייה, אם כן, למנוע את תפילת כיפור במרחב הציבורי ובהמשך איסורים דומים, היא החלטה מפלה, פוגענית ובלתי חוקית", חותם עורך הדין אורי ישראל פז, מגיש העתירה, את הדברים. "העותרים קוראים לבית המשפט הנכבד לבטל את החלטתה, ולאפשר לקהילה הדתית לקיים את תפילת יום כיפור והקפות שניות בשמחת תורה במרחב הציבורי, כפי שמותר לקהילות אחרות לקיים אירועים שונים במרחב הציבורי, מבלי שאיש כופה עליהן כיצד לקיימם ושלא לקיימם באופן קטגורי במרחב הציבורי".
יושב ראש תנועת 'ראש יהודי', ישראל זעירא, מצר על עצם הצורך להגיש עתירה: "כואב מאוד שבשנת מלחמה אנו נדרשים שוב לקבל את המובן מאליו: תפילה ברשות הרבים לאלפי אנשים שמעוניינים להתחבר ביום הקדוש בשנה. נאלצנו בשמם ובשם עשרות אלפים לעתור לבית המשפט כדי לבטל החלטה לא מוסרית. אנו מקווים שיימצא השכל הישר כדי שנעבור באהבה את החגים הקרובים".
"תל אביב שינתה את פניה"
אחת המצטרפות לעתירה היא דמות מוכרת במיוחד. עירית לינור היא לא אישה שיכולה להיחשד כמי שפוגעים באוטונומיה שלה או שאינה עונה להגדרה אישה חזקה ועוצמתית. את כל ההגדרות הללו היא נושאת איתה בתיק כשהיא הולכת מרצונה לתפילה שמתקיימת בהפרדה, בין אם בבית כנסת או במרחב ציבורי תל־אביבי אחר. "אני כאישה חזקה ועוצמתית באה לשם כי אני רוצה להתפלל כך, אני רוצה להתפלל בהפרדה", היא מסבירה את המוטיבציה שלה להתנגד לאיסור התפילה בהפרדה של העירייה. "אם לא הייתי רוצה, יכולתי הרי ללכת להתפלל במקום אחר שאין בו הפרדה, ויש כאלה. זה מאוד פשוט. אין פה שום בעיה, כל אישה יכולה ללכת להתפלל איפה שהיא רוצה, אין כפייה. מי שלא מתאים לה, שלא תתפלל בכיכר דיזנגוף. אבל אנחנו נשים שזה הרצון שלנו וזו זכותנו להתפלל בהפרדה. זה לא פוגע באוטונומיה שלי, זה מה שבחרתי. בדיוק כמו שיש בעיר אירועים לנשים, מרתון לנשים ועוד". אגב כך היא מציינת שבבית הכנסת הצפון־תל־אביבי שבו היא מתפללת, מבקרת גם שכנתה, נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, אסתר חיות. "היא ישבה איתי באותה עזרת נשים בבית הכנסת השכונתי, שיש בו מחיצה".
לינור מרגישה פגועה מהתהליך שמתרחש בשנתיים האחרונות בתל אביב, כמי ששורשיה נטועים עמוק בעיר הזאת, הרבה יותר מראש העיר חולדאי. "תל אביב עירי שינתה את פניה והפכה לעיר אנטישמית. אני דור שלישי בעיר משני הצדדים, מיהו חולדאי שיחליט בשבילנו מה אנחנו רוצים? איך אנחנו רוצים להתפלל? אתם תגידו לנו איך להתפלל? יש דברים שחשובים לאווירה בעיר לא פחות ממרתון, ירידי אומנים וחיי לילה. מי אמר שהכיכר הזאת לא צריכה להיות באווירה כיפורית ביום הזה? קוראים לזה אנטישמיות ואני לא מתחברת לאנטישמיות".
לינור מסבירה כי היא לא רוצה להגיע למראות של מכות בכיכר ביום הכיפורים, ולכן דוגלת בשלב זה במאבק בדרך של מיצוי ההליכים המשפטיים. היא אומנם משערת שהעתירה תתגלגל לפתחו של בג"ץ, שגם בו מטבע הדברים אין לה אמון, אבל לפי שעה זו הדרך לדעתה. "אומנם גם בג"ץ הוא מאורת פריצים, שבה יהודים צריכים לבוא ולהתחנן בפני שופטים דתיים ולא דתיים על זכותם להתפלל כדרכם. אבל אנחנו צריכים לדרוש שיהודי יהיה זכאי להתפלל באופן שנהוג כבר מאות שנים, ומי שיש לו בעיה עם זה שלא יהיה נוכח במקום. אי אפשר לשתף פעולה עם כך שבמדינה יהודית מראה של יהודים מתפללים הוא מטרד שצריך לצמצם אותו".
ויש לה גם מה לומר למגזר הדתי־לאומי בסוגיה זו: "המגזר הזה מאוד יקר וחמוד וקצת פתי. בשנה שעברה היו ניסיונות של דתיים להגיע איתם לפשרה. אז רבותיי, חובשי הכיפות הסרוגות, מה שמפריע פה הוא היהדות עצמה, זו טעות שאתם מתייחסים לזה כהתקף חרדה במקום כהתקף אנטישמיות. לנסות להקטין ולהעלים את המחיצות זה לא הפתרון. אם יש אנטישמיות בעיר השנייה בגודלה בישראל, יש לנו בעיה קשה. אי אפשר להתמודד איתה באמצעות גישת 'אנחנו לא נפריע'. הבעיה היא אצל אלה שזה מפריע להם בכלל".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com