"הדין המודרני מאזן... בין היתרונות והחסרונות של הודאת נאשם... אך מתבקשת מידה רבה של זהירות". כך כותב פרופ' בועז סנג'רו בספרו 'בטיחות בפני הרשעת חפים מפשע', ומוסיף: "בשיטה הישראלית העניין בא לידי ביטוי באמצעות מבנה משפטי בן שלוש קומות". סנג'רו מפרט את סדר הקומות אשר נועדו לפסול הודאות שהתקבלו שלא כדין וטוען ש"גם מבנה רב־קומות זה אינו מוליך לפסילתן של הודאות. כך לדוגמא, בעת חקירת הרצח הנתעב בכפר דומא, חוקרי השב"כ הפעילו על הנחקר [עמירם בן אוליאל] 'חקירת צורך' (ובעברית פשוטה: עינויים), שבה אמורים לחקור רק במקרה של 'פצצה מתקתקת'. אלא שהפעם דובר בחקירה שלאחר הרצח, לאחר 17 ימים של שתיקה בחקירה, וכארבעה חודשים לאחר הרצח. כל פצצה וזמן התקתוק שלה... אם אפילו הודאה תחת פחד ממשי בעקבות עינויים ובנוכחות המענה היא הודאה קבילה,... ניתן להבין שנכונות השופטים לפסול הודאות שואפת לאפס".
על מערכת המשפט אין צורך להכביר מילים מעבר למה שאמר שר המשפטים יריב לוין כשהשיק את הרפורמה המשפטית. אולי כדאי רק לחזור על הדברים שאמר בכנסת שר המשפטים ד"ר דב יוסף לפני שבעים שנה: "השופטים אינם קול שדי. הם אנשים כמונו. הם עלולים לטעות כמונו, ויש לי זכות לבקר פסקי דין שלהם. אני דואג לגורל המשפט בארץ הזאת".
על מה שצריך לדבר זה על שתיקת הציבור הלאומי בכלל והציונות הדתית בפרט לנוכח עיוות הדין שנעשה לעמירם בן אוליאל. השתיקה של בכירים בקרבה וגרוע מכך, ההשלמה של מנהיגי ציבור עם פסקי הדין נגד בן אוליאל, שלגביהם תהה פרופ' סנג'רו "מהו ערכן ובמה הן מקדמות את תהליך בירור האמת שאמור להתבצע בין כותלי בית המשפט?", סופן מי ישורנו.
עם זאת ראוי לציין לשבח את הרבנים הבכירים מהציונות הדתית שעשו לילות כימים למען הוצאתו של עמירם בן אוליאל מהבידוד שהיה נתון בו יותר משמונה שנים. "סתיו יהודי בארץ אבותיי שולח בי רמזי אלול", כתב אברהם חלפי. יש לקוות שחודש הרחמים והסליחות והמעורבות שגילו רבנים יקרים אלה במצוקתו של בן אוליאל, יגרמו לשינוי מעמדו בציונות הדתית. מנער גבעות שכוח לדרייפוס.
רבים מדי מקרב המתנחלים לא הפנימו עדיין שהדמוניזציה שנערכת ל"נוער הגבעות" מכוונת נגדם, והמטרה היא השחרת כל מפעל ההתנחלויות. היחס המיוחד ש"זוכים" לו נערי הגבעות מגורמים שונים דורש בירור יסודי, מאחר שהוא גולש מעבר לשנאה העצמית שאליה כבר התרגלנו ושנובעת מסלידה מהיהדות ומזיכרון הגלות. הנערים הללו מגשימים את החזון של היהודי החדש, העברי שמחובר ומתערה באורחות חייו בנוף התנ"כי.
מאז הקמת המדינה ועד היום טענו סופרים ישראלים משפיעים, ובהם ס. יזהר, בנימין תמוז, א.ב. יהושע ועמוס עוז, שהמעשה הציוני הוא פגיעה בנוף הארץ־ישראלי הקדום. והנה באופן פרדוקסלי דווקא אותם אלה שמממשים את תיאורו של יזהר, בסיפורו 'השבוי' מ־1949 - "אי־בזה היו רועים רחוקים נוהגים את צאנם בלב השדה בשלוות הליכות", מוצאים עצמם מוקעים ונרדפים על ידי הממסד. נוער הגבעות מזכיר לצאצאי העלייה השנייה, אלו השולטים באותו ממסד ושעד היום קובעים את הנורמות הקלוקלות ומעצבים את התרבות המנוונת של ישראל, את מה שהם חלמו להיות. התת־מודע הקולקטיבי של צאצאים תועים אלה מדריך את שנאתם ואיבתם לנוער חלוצי זה, המגשים את חזונם, עם קיום תורה ומצוות.
בספרו 'דורנו מול שאלות הנצח' כתב ד"ר אהרון ברט (שהיה אחד משני החותמים על שטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל), בפרק 'צדק ומשפט', את הדברים הבאים: "רוב העמים ואולי כולם, נכשלו בחטא חמור. אגב חקירות פליליות היו מענים נאשמים על מנת להוציא מפיהם הודאות... במשפט פלילי 'אין אדם משים עצמו רשע' (סנהדרין ט:). אין איפה שום ערך להודאת נאשם. וממילא אין עינויים בחקירתו... מותר להניח שהחוכמה העליונה רצתה למנוע על ידי הלכה הזאת עינוי נאשמים". יש לציין שהכלל "אין אדם משים עצמו רשע" אינו חלק ממערכת המשפט הישראלית. בגרמניה לעומת זאת הודאה אינה נחשבת כראיה להרשעה. הערעור שהגיש עמירם בן אוליאל לבית משפט העליון על הרשעתו נדחה, ונראה ש"החוכמה העליונה" של חז"ל לא חצתה את סף דלתו של בית המשפט. נותר רק לקוות כי אם יהיה מי שיאזור אומץ ולנוכח המשפט שנעשה לבן אוליאל יסנן השבת, בדרכו לבית כנסת, "פרשת שופטים, בושה", הוא לא ייעצר.
הכותב הוא סגן יושב ראש 'חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי' וחבר מערכת רבעון 'האומה'