נהוג לומר שכאשר רוצים להעניש נואם פוטנציאלי, מעלים אותו לנאום אחרי רבה של תל אביב והרב הראשי לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו, הנחשב לאחד הנואמים היותר מרתקים.
בהשאלה, כשרוצים להעניש פוליטיקאי, יוצרים השוואה מוחשית בינו ובין בנימין נתניהו, מגדולי הרטוריקנים שהיו כאן.
מי היה מאמין, לפיכך, שבני גנץ יבחר להעניש את עצמו בניסיון פתטי לקיים מסיבת עיתונאים בסוגיית פילדלפי במתכונת שקיים נתניהו יממה אחריו, ובכל זאת, האירוע התרחש והמחיש פעם נוספת את הפער העצום בין האישים, בין תפיסת עולם סדורה ומנומקת (וכוללת מצגת למתקשים) ובין תפיסת עולם חלולה ומבוססת סיסמאות מבית היוצר של עטיפות מסטיק בזוקה, בין שליטה בפרטים הקטנים ובנימוקים המדויקים ובין גמגום חלקי וזלזול בעניינים מהותיים.
נעזוב רגע בצד את השאלה מי התיר לגנץ לשתף לפרטי פרטים על הדיונים שנערכו בקבינט המצומצם, נתעלם גם מההבדל הבולט לעין בין הטקסט הכתוב והמוכן מראש ובין התשובות לשאלות העיתונאים, ונצלול מעט לדברים שנאמרו.
גנץ תהה האם נתניהו "חזק מספיק לעמוד בלחץ הבינלאומי", אבל אז נשא נאום שלם שכל כולו כניעה ללחץ בינלאומי, הוא הזהיר את נתניהו ש"כדאי להיות זהיר כשמנפנפים באיום קיומי" ושכח שהוא היה הראשון אשתקד לנפנף באיום קיומי ובלתי קיים של 'מלחמת אחים'. גנץ דיבר כדרכו על הצורך ללכת לבחירות ו"לבנות ממשלת הסכמות לאומית", אבל שכח לציין שהוא האחרון שפירק ממשלת הסכמות שכזו בעיצומה של מלחמה, אחרי שהציב אולטימטום מוזר עם אוסף של הגיגים ודרישות בסגנון שלום עולמי ורכב לכל פועל.
לגופו של ציר פילדלפי, גנץ הסביר שישראל צריכה להישען על משענת הקנה הרצוץ של מצרים, ושכח להזכיר שמצרים לא הפגינה עד כה יותר מדי רצון טוב בעצירת ההברחות לרצועה, ואין אפילו מיליגרם של סיבה להניח שמשהו ישתנה שם. גנץ כמעט סתר את עצמו כשהסביר כמה חשוב לסגור את עזה מדרום ואז הציע בכל זאת לסגת מציר פילדלפי במסגרת עסקה ו"לחזור לציר פילדלפי כשנידרש".
ובעיקר, גנץ בחר לנפנף את שתי הבעיות המרכזיות בתסריט החזרה המהירה לפילדלפי כלאחר יד: הוא טען בנחרצות שאף אחד לא יוכל למנוע מישראל מבחינה מדינית לשוב לציר (בניסיון לבטל את טענתו של נתניהו שסוגיית פילדלפי היא מדינית במהותה ולא רק עניין טקטי של כיבוש מחדש) והתעלם כמעט לחלוטין, במזיד ובמכוון, מהמשמעויות של לחצים בינלאומיים ומהתלות של ישראל בהסכמות של הממשל האמריקני, שספק גדול אם יינתנו למהלך כזה, בפרט בממשל דמוקרטי.
בנוסף, גנץ דיבר על "המחיר הכבד" שעל מדינת ישראל לשלם, כשהוא רומז בעצם לעובדה הפשוטה שכיבוש מחדש של הציר, אחרי שחמאס יחזיק בו חודש וחצי ואולי יותר, וכמובן ימקש וימלכד אותו מכל הכיוונים, עשוי לעלות בחיי לוחמים רבים חלילה. הקלות שבה רמטכ"ל לשעבר מוכן להקריב חיי לוחמים כדי לזרז עסקה (גם אם אין חולק על החשיבות העצומה בשחרור החטופים בהקדם האפשרי), צריכה לזעזע כל אזרח ישראלי.
ויש עוד, במענה לשאלתו של שחר גליק, על הסיכוי שחמאס יבריח באמצעות ציר פילדלפי חטופים ליעד כמו טהרן, כך שנקבל עוד רון ארדים למכביר, ענה גנץ את התשובה המפוקפקת וההזויה הבאה: "למה להקצין לפרדוקסים האלה? לחמאס יש אינטרס לשמור את החטופים כמגן אנושי. צריך להניח שזה הדבר הסביר... אי אפשר לבנות אסטרטגיה שלמה על מקרה קצה".
זו תשובה כל כך מטופשת, כל כך איומה ומסוכנת, ובעיקר, כל כך שקועה עמוק עמוק בקונספציה. כל ילד בן שמונה שיבין את האירוע יבין גם שיש לחמאס ולמפעילה האיראנית שלו אינטרס על להבריח לפחות כמה חטופים לשטחיה של איראן או תימן, שהמשמעות של צעד כזה בלתי נסבלת מבחינת ישראל, שרק בגלל הנימוק הזה אסור בשום צורה לנטוש את פילדלפי ושיש לקוות ולהתפלל שבשלב הראשון של המלחמה, כשחמאס אולי עשוי היה לחשוב שישראל לא תלך עד הסוף, הוא לא הזדרז כבר לבצע מהלך שכזה.
אין לי דבר וחצי דבר נגד גנץ האיש, בפעמים בהם יצא לי לפגוש אותו גיליתי איש חביב ונחמד, נוח לבריות ונוח להתרצות. אבל בתורת מנהיג פוטנציאלי, הוכיח גנץ אתמול שהוא כפיף ולחיץ מול העולם ומול התקשורת הישראלית, שהוא חסר עמדה קוהרנטית ויציבה, שהוא מזלזל בפרטים הקטנים והחשובים, ובעיקר, מזלזל בנו, האזרחים.