הכשלון הגדול הראשון היה בעסקת ג'יבריל ב 1985, בעסקה הזו שוחררו 3 חיילים תמורת 1150 מחבלים.
בראש המאבק הציבורי לשחרור עמדה מרים גרוף אמו של החייל החטוף יוסף גרוף. שר הבטחון דאז יצחק רבין אמר שהוא נכנע לעסקה מפני ש "לא יכולתי להסתכל לה בעיניים".
התוצאות לא איחרו לבוא, משוחררי העסקה הובילו את האינתיפאדה הראשונה.
נתניהו כתב בספרו "מקום תחת השמש": "מלכתחילה ראיתי בעסקת ג'יבריל מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור... התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה". היו עוד עסקאות חלקן עבור גופות כמו גולדווסר ורגב, או עסקת טננבאום.
אבל העסקה הקשה יותר הייתה עסקת שליט, תמורתו שוחררו 1027 מחבלים על ידי ממשלת נתניה ב 2011.
הקמפיין לשחרור שליט היה קמפיין ענק ממומן ומתוזמר מלווה במשרדי יח"צ, התקשורת כולה הייתה מגוייסת, ובאופן איטי הקמפיין היטה את דעת הקהל. ונתניהו לא עמד בלחץ.
ראשי מערכת הבטחון תמכו, ראש השב"כ יורם כהן, דחף לעסקה ואמר: "יש אומנם סיכוי שזה יעודד פיגועים וחטיפות", אך הבהיר כי "אם יגיעו עוד 200 לעזה לא יתהפך העולם". ובכן העולם התהפך ב7.10 , אבל יורם כהן ממשיך להיות מוזמן לפאנלים לפרשן ולהתראיין כמומחה בטחוני.
הפעם האירוע שונה באופן קיצוני.
אויבנו זיהו את הבטן הרכה של החברה הישראלית, היחס שלה לחיי אדם, הם מבינים היטב את הלכי הרוח. הפעם הם אומרים, אנחנו כבר לא מסתפקים בשחרור אסירים ביטחוניים, הפעם אנחנו דורשים וויתורים מדיניים.
ועדת שמגר שהוקמה על ידי שר הבטחון ברק הגישה את המלצותיה, אך נתניהו מסיבותיו לא אימץ את החלטותיה, אבל העקרונות ברורים והם, תמורת כל חטוף, ישוחררו אסירים ספורים, ותמורת כל גופה תוחזר רק גופה, המלצה נוספת הייתה לנתק כל קשר בין משפחות החטופים לבין מקבלי ההחלטות, כדי למנוע לחץ עליהם.
אין ספק שהלחץ שמפעיל הקמפיין הציבורי משפיע מאוד על מקבלי ההחלטות, המשפחות תובעות שוב ושוב מראש הממשלה ומכל העוסקים בתחום לפגוש אותן, וחלק מהפגישות הטעונות הללו מסתיים בפיצוץ.
הפעם המצב חמור בהרבה, כבר לא מדובר במו"מ על שחרור מחבלים ועל זהות המחבלים, עם או בלי דם על הידיים. הנושא הזה כביכול הוכרע וכבר לא נמצא בשיח הציבורי, ברור לכולם כדבר מובן מאליו שמדינת ישראל "חייבת" לשחרר אלפי רוצחים עם דם על הידיים, בלי שום שיקול, עד כמה הרוצחים הללו ישפיעו על ההתקוממות הבאה או פשיטת הנוח'בות הבאה.
מה שעומד על הפרק הוא הוויתורים המדיניים שעל מדינת ישראל לעשות, כדי לקיים את עסקת החטופים.
ו(לא) למרבה הפלא, בראש דורשי העסקה עומדים שר הביטחון וראשי מערכת הבטחון, האכולים ברגשות אשמה על חלקם באסון הנורא של שמחת תורה. והם מצהירים בדיוק כמו יורם כהן אחרי עסקת שליט, 'מדינת ישראל תדע להתמודד'.
נתניהו עמד קבל עם ועולם והסביר שנטישת ציר פילדלפי אינו ענין טקטי, אלא נושא אסטרטגי מדיני, אין ספק שהוא צודק. ואני מקווה מאוד שהוא ימשיך להחזיק מעמד מול הלחצים האדירים שמופעלים עליו מבית ומחוץ. הוא לא המשיך ואמר שהמשמעות האמיתית של העסקה היא הפסקת הלחימה, חזרת חמאס לצפון הרצועה, שיקום היכולות הצבאיות של חמאס, ואיום מחודש על הנגב המערבי ועל ישראל.
אבל, העיקר הוא, ההשלכות העתידיות של עסקה כזו, הרי האויב הערבי הפנים שבאמצעות חטיפת ישראלים, הוא יכול לכפות וויתורים מדיניים על ישראל, החל מוויתורים ביו"ש, המשך בלבנון, וכלה באיום על הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.
לב כולנו יוצא אל משפחות החטופים, קשה מאוד לעמוד בפני כאבן, והן בצדק רב דורשות מאיתנו לעמוד לצידן.
צה"ל במקביל, חייב להגדיל מאוד את הפעילות והמאמץ המודיעיני ולמצוא את החטופים ולחסל את סינואר.
איך אמרה פעם גאולה כהן: "אילו צחי בני היה נופל בשבי הייתי נוהגת כמו אמו של גרוף, ותובעת מהממשלה לשלם כל מחיר כדי לשחרר אותו. אבל לכם, שרי הממשלה, אסור היה להיענות לי".