החשיפה של עמית סגל, שהביאה לתודעה את התכתבויות בין אביחי מנדלבליט ואפי נוה, מציירת תמונה מדאיגה לגבי תהליך מינויו של מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
מהתכתובות עולה שמנדלבליט דאג למינויו בניגוד לחוק, תוך שיתוף פעולה עם נוה כדי לשלוט בוועדת האיתור ולוודא את בחירתו. חשיפה זו מאשרת את מה שרבים טענו במשך שנים – שמערכת המשפט, הנחשבת ל"גורם בלתי תלוי", פועלת מאחורי הקלעים כדי לשמר את כוחה ולהשפיע על גורלות המדינה.
מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, הנתפס כמגן האינטרס הציבורי וכשומר הסף, התגלה לאור החשיפות כבעייתי יותר משחשבנו. התפיסה כי פרשנותו המשפטית היא החוק, בשל "אובייקטיביות" או אי-תלות, נראית ככיסוי למהלכים פוליטיים שמונעים משיקולים אישיים ואינטרסנטיים. החשיפה של סגל מספקת זווית חדשה על יחסי הכוחות במערכת המשפט, שבהם המינויים אינם מתבצעים על בסיס אובייקטיבי בלבד.
מעניין לציין כי בעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון ב-2020 על ידי הפורום המשפטי למען ארץ ישראל נגד מינויו של מנדלבליט, נדחו הטענות ללא דיון מעמיק, תוך חיוב העותרים באלפי שקלים הוצאות משפט. כעת, עם פרסום ההתכתבויות, מובן מדוע ייתכן ובית המשפט העדיף לסגור את התיק במהירות – ייתכן שהיה כאן חשש לחשיפת עובדות לא נוחות על תהליך המינוי ועל יחסי הכוחות בין חברי מערכת המשפט.
התחושה כי במדינת ישראל לא ניתן למצוא צדק משפטי כאשר המערכת מחזיקה באינטרסים אישיים היא כואבת ומערערת את אמון הציבור במערכת. בשנים האחרונות אמון הציבור במערכת המשפט הידרדר באופן משמעותי, והמבקרים טוענים כי מדובר בתוצאה של התקפות פוליטיות מצד גורמים שונים, אך העובדות מדברות בעד עצמן. הציבור מזהה מערכת שמנסה לשמר את כוחה ולאו דווקא לפעול לטובת האזרח הפשוט.
התגובות לחשיפה היו צפויות. ישנם גורמים, כמו הכתב ביני אשכנזי, שניסו להמעיט מחשיבות הפרשה בטענה כי "יש חטופים" ולכן אין מקום להתעסק בכך כעת. זהו ניסיון ברור להסיט את השיח הציבורי ולמנוע דיון רציני במהות הגילויים. בעוד כולנו דואגים לגורל החטופים, אין ספק שהחשיפות האלו דורשות בחינה מעמיקה של מערכת המשפט ומינויה של הנהגתה.
בשנה האחרונה יצאו לרחובות מאות אלפי אנשים שחששו כי שינוי במערכת המשפט יביא להפיכה או לפגיעה בדמוקרטיה. אותם אנשים האמינו לדמויות מפתח כמו מנדלבליט, שטענו כי רפורמות במערכת המשפט יפגעו בציבור. כעת, עם הגילויים החדשים, עולה השאלה האם אותם חששות היו מבוססים על מציאות מעוותת, שבה המערכת דואגת לשמר את כוחה ואת המינויים הרצויים לה.
כוחו של בית המשפט בישראל הוא חריג בהשוואה למדינות אחרות, וכיום הוא בלתי מוגבל כמעט. אך לפני כל רפורמה, יש צורך להבין מיהם האנשים שמחזיקים בכוח הזה, ומהם המניעים שמאחוריהם. החשיפה של מנדלבליט והתנהלותו היא תזכורת כואבת לכך שמדובר באנשים בעלי אינטרסים, ושיש צורך דחוף בשקיפות, שינוי ותיקון מערכת המשפט בישראל.