התחלת החיים הבוגרים בין כותלי ישיבה, בין ספרי הלימוד, המוסר, האמונה, וההלכה המפוארים של העולם היהודי היא בחירה דרמטית להמשך החיים. לא אגזים אם אומר שהיא מהגורמים המשמעותיים הנותנים כוח לפרט ולאומה בימים טרופים אלו של מלחמת הקוממיות השניה שלנו.
זו אפשרות נקיה וטהורה להתרכז בעצמך. לשאול מי אני, מה אני, ולאן אני הולך. זו הזדמנות לבנות את האישיות מההתחלה. לקבוע יעד לחיים בטרם יתחיל המירוץ האין סופי של החיים, לימודים, עבודה ומשפחה, המקשה להתפנות לחלק הרוחני, לנפש ולערכי הנצח.
על הקשיים בישיבה:
- משמעת עצמית: שנים רבות בתיכון מישהו חיצוני הכתיב את סדרי הלימוד, את הבחינות והמסגרת. באחת אדם 'נזרק' לעולם שבו הוא נדרש בעצמו לבחור את חומר הלימוד, את הקצב, את הנושאים, את השעות שבהן יהיה בבית המדרש ועוד. שום דבר לא מוכתב מלמעלה אף שלכאורה יש מסגרת. ההתמודדות בישיבה קשה גם מההתמודדות בצבא. בצבא מכתיבים את הזמנים ומתגמלים על כל הצלחה. בישיבה אין מסגרת. אין גם גמול.
- קשה להשתנות: עובר זמן בישיבה עד שיכול אדם להשתחרר ממי שהוא היה בתיכון. הנטיה הטבעית של האדם היא לא להשתנות. אדרבה, אדם מפחד להשתנות. הנטיה הזו מתעצמת כשנמצאים עמך אנשים מעברך, חבריך מהתיכון: אותם צחוקים, אותם מעשי נערות. אין רוממות. אין קדושה. אדם נשאר מה שהיה. מתסכל. האדם הגיע לישיבה להיות משהו אחר, אך זה לא קורה.
- לא רואים התקדמות: לעיתים אדם עלול להרגיש שאין התקדמות, והישיבה עוברת עליו ללא שום תכלית. אם אדם כואב זאת - הכאב עצמו מעיד על השינוי. אדם לא רואה שהוא מתפתח מכיוון שהוא נמצא בתוך התהליך עצמו. הוא אינו יכול להביט על עצמו מהצד. מי שכן יכול, אלו הם בני משפחתו, חבריו והרמ"ים. הם ירגישו בשינוי.
כמה עצות להתמודדות, וכיצד לקלוט מהרוח הגדולה בישיבה:
א. קביעות: יש לקבוע סדר וקביעות. למשל, עד סוף כל זמן לסיים מסכת. סדר מוסר – לסיים את ספרי האמונה והמוסר היסודיים ולחזור עליהם. ללא יעדים הזמן 'בורח בין הידיים'. הלימוד קשה והנטיה הטבעית היא לא להתאמץ, בודאי לא לחזור על הלימוד.
ב. סיכום: לסכם כל שיעור בישיבה שאתה מקשיב לו. לא לתת לדברים הנאמרים להתפוגג.
ג. ייחודיות והקרבה: לא חייבים ללכת לחדר במנוחת הצהריים, אלו השעות שבית המדרש כמעט ריק, והיכולת לנסוק בהן היא יוצאת דופן. כשאדם עושה מעבר למקובל, התחושה הממלאת אותו היא תחושה של הישג והערכה עצמית.
ד. כתיבה יוצרת: כל ישיבה מפרסמת מעת לעת חוברת ובה חידושי תורה של תלמידיה. כדאי לכתוב בה. הכתיבה נותנת תחושה של התקדמות. כשלומדים ולא מביאים לידי ביטוי את הדברים בכתב, התחושה בחלוף הזמן היא שהדברים אבדו. העדר האפשרות לאחוז במשהו מוחשי – מתסכלת ומחלישה. הכתיבה, היצירה והתוצר מפצים על כך.
ה. תיעוד החוויות: נסו לכתוב ולתעד את חוויותיכם בזמן אמת. לא ניתן להנציח את חוויות הנפש הנפלאות הללו אלא בכתיבה. מה גם שכשאדם כותב הוא מביט על הדברים מהצד בעת התרחשותם. הדבר מאפשר פרספקטיבה ויכולת התמודדות טובה יותר עם אתגרי הזמן והמקום. בחלוף השנים כשתקראו בחומרים הללו תלמדו הרבה דברים על עצמכם. זה אולי המסע הכי משמעותי שתעשו בחיים וחבל שלא להותיר ממנו זכרונות.
ו. כוננית: הצטיידו בכוננית קטנה. הניחוה על השולחן מולכם. שקעו בה ועטפו עצמכם בתוכה. הניחו בה ש"ס ורמב"ם קטנים, ובכל פעם שהגמרא הנלמדת כסדר תפנה למקור אחר, פיתחו את המקור בש"ס הקטן, לימדו שם את הסוגיה, חיזרו משם לסוגיה הנלמדת, והמשיכו משם לטפס.
ז. רישום בספרים: הניחו בכוננית את ספרי היסוד באמונה ועוד. בשעת הלימוד החזיקו עפרון מחודד, ורישמו בספרים אלו את מחשבותיכם והגיגיכם. בעתיד, כשתעיינו בהערות שרשמתם בשנות הישיבה תתחברו חזרה. זהו מקור חיות מתמשך. מעיין נובע.
ח. אינטרנט וסמרטפון. עד שהגעתם לכאן להתנתק – לא הגיוני שבידכם יהיה מכשיר שלא מאפשר זאת. המינימום המתבקש הוא סינון תכנים לא ראויים, העלולים למוטט בדקות בודדות עבודת נפש גבוהה של ימים ושבועות. העבודה הקשה יותר היא התמודדות עם הסחות הדעת שלא מאפשרות להתרכז ברצף.
על ה"למה" שמכוחו אפשר לשאת כל "איך":
- זכרון מתוק: ככל שאדם ירשה לעצמו לקבל מהרוח הגדולה בישיבה, יהיו בידו זיכרונות מתוקים. בימי התשובה יהיה לו לאן לשוב. בימים נוראים יהיה לו למה לערוג. בבחינת "תינוק במעי אמו שמלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך ומשכחו כל התורה" (נידה ל). הוא מתפלל כל חייו ואומר והשיאנו, וטהרנו, וקדשנו במצוותיך, והוא מעולם לא חווה טהרה, קדושה והתעלות רוחנית.
- ריכוז ושליטה: בישיבה מצליחים להתפלל תפילת עמידה ארוכה מתוך ריכוז טוטאלי במילות התפילה. המחשבות לא מטיילות בכל העולם. בישיבה רגילים ל'חשבון נפש'. מציאות שבה שוקלים כל מילה לפני אמירתה. שולטים על המחשבה. אם עולה מחשבה לא ראויה מצליחים להסירה.
- משענת ומצפן: זו אחריות גדולה, הואיל והמטען שאדם טוען עצמו בישיבה אמור לשאת אותו ואת משפחתו הרחבה בע"ה לשנים ארוכות. המטען הזה יאיר לו בצמתים החשובים, בקשיים, בהתלבטויות, במהמורות, באכזבות, וגם במלחמות לא עלינו. אדם מגלה כמה הוא נזקק למטען הרוחני הזה, כמה הוא מהווה משענת, ועד כמה הוא משמש מצפן. אולי יחוש אדם שהוא נושא על גביו את התורה והוא כביכול משלם מחיר עבורה, אך עם השנים יווכח שהיא היא הנושאת אותו על מאוויו ומשוגותיו.
- שלא ייגמר לעולם: הישיבה היא תמצית חיינו, היא הצור והמקור. בימי התשובה אנו אומרים "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". אנו לא יכולים לשבת פיסית בבית ה' כל ימי חיינו, אך אנו יכולים להעצים את החוויה, כדי שתהיה לנו לפחות תחושה כי אנו יושבים בבית ה' כל ימי חיינו. כל דקה חשובה. ואנו עתידים חלילה ליתן את הדין על הזמן שלא ניצלנו.
מסר מהרב קוק בפתח הישיבה וימי התשובה
הרב קוק, שנפטר בג' אלול, כתב דברים על התשובה, אך אני מוצא אותם נכונים גם על לימוד התורה וגם על השינוי שאדם עומד לעשות בחייו: "אל יבהל אדם מפני המניעות שיש לו על התשובה. ואפילו אם התשובה קשה לו, מפני דברים שבין אדם לחבירו, ואפילו כשהוא יודע בדעתו שאינו יוצא ידי חובתו... אל יניח בלבבו שום חלישות דעת הגורמת להקטין יקרת ערכה של התשובה, ואין ספק שמתוך ההשלמה בכל מה שאין לו מניעות, יזכהו ה' יתברך לתקן בכי טוב גם את הדברים שיש לו עליהם מניעות גדולות שאי אפשר לו לנצחן (אורות התשובה יג). בהצלחה.
לע"נ כל הנופלים במערכה על הארץ ולע"נ אבי מורי ברוך מרדכי, סבי יצחק בן מרדכי ומור חמי משה נחמיה.
הכותב הוא הרב פרופ' יצחק כהן המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית אונו בקמפוס ירושלים, ומרצה במרכז אקדמי לב. המאמר יפורסם בעלון עולם קטן בשבת הקרובה