בכל שנה, כאשר מתקרב מועד אזכרתו של מרן הרב קוק זצ"ל, בג' אלול, כמו מתעוררת בתוכי מחדש השאלה על אורותיו ועל משמעותם לזמן הזה.
ובכל שנה מחדש נראה לי שיש משהו בתורתו שדורש מאיתנו להתרומם ולהתעלות מעל כל מה שידענו עד עכשיו. משהו שדורש מאיתנו לדייק את המבט, להעמיק ולכוון אותו. כדברי רש"י על הפסוק: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" – "לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה דיוטגמא מצות המלך הבאה במכתב".
השבוע, בתוך סערת הלב בעקבות הירצחם של אחינו בשבי החמאס, כתב עו"ד דוד פטר את הדברים החשובים הבאים: "כשאתם רואים את כל התקשורת ביישור קו מוחלט בדרישה להיכנע לדרישות האויב כדי פשוט 'לסיים את הסאגה' תזכרו דבר אחד – זה בדיוק מה שהיה באוסלו, ביציאה מלבנון, בהתנתקות, בעסקת שליט ובהסכם הימי. ראינו מה קורה למי שצועד במורד הדרך הזו".
"אובדנות היא, לעיתים, התשוקה לשקט. התשוקה הזו קוראת למתייסרים כמו הסירנות בלב ים ששירתן מושכת את המלחים עד להטבעתם במצולות. כך האובדנות בחיי היחיד וכך האובדנות הלאומית".
"למען העם היהודי ועתיד הארץ הזו – חייבים להחזיק מעמד מול כל הלחצים, מול כל השקרים, מול כל החולשות, מול כל הייסורים. את האויב צריך לכתוש ללא רחם. הגיבורים מנצחים, בדרכם להבסת האויב, את החולשות האנושיות שלהם עצמם..."
נדמה לי שהאבחנה המדויקת שלו לגבי האובדנות האישית והלאומית כמצב נפשי פתולוגי של בקשת שקט עד מוות, היא תיאור נאמן של המאבק המתחולל כעת בתוך החברה הישראלית. זוהי המלחמה שבתוך המלחמה. אין כאן רק מאבק אסטרטגי על הדרך שתוביל לניצחון אלא שאיפת ניצחון אל מול שאיפת חידלון, שאיננה אלא בקשת שקט מדומה, שאחריתה עדי אובד.
ללמוד בלי גבול
לפני מאה שנים, בכסלו תרפ"ד, הוזמן הרב קוק לביקור בארצות הברית על ידי ארגון הסיוע היהודי־אמריקני בניו־יורק שנוסד עשור קודם לכן על ידי התנועה האורתודוקסית. "הוא התלבט בעניין וחש מצוקה לנוכח המחשבה שיהיה עליו לעזוב שוב את הארץ" (הרב קוק, אבינועם רוזנק, עמ' 232).
בסופו של דבר יצא למסע שארך כמעט שנה(!), ושמטרתו הייתה בין השאר גיוס כספים למוסדות התורניים בארץ ישראל. לבנו הרב צבי יהודה, שהיה אז בן 33, תיאר את הגלות הכבדה של ארצות הברית "שמעוטרת בזהובים, ויחוסי [יחסי] לעניני כספים ידוע לך" (רוזנק שם עמ' 233).
את הגעגוע והציפייה לחזרת אביו, המנהיג הגדול, ניצל הרב צבי יהודה, לעריכה ולהוצאה של ספרו "אורות התשובה", ערב ראש השנה, שנת תרפ"ה. וכך כתב בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר: "התעוררות דרישת התשובה המיוחדת לנו בימי הקדש הללו (כוונתו בימי התשובה), וביחוד בהיות כ"ק מרן אבא גאון עוזנו ומאור מופתנו, נשיא הקדש שליט"א נמצא כעת ברחוק מקום מאת דבקי וזקוקי השפעת קדשו באה"ק (כאמור, הרב שהה אז בארה"ב), שהיא בתכיפות חיוניותה האישית חסרה לנו כעת, – היא שגרמה את הוצאתם של 'אורות התשובה' האלה לאור".
"ספר קטן־כמות ורב־איכות זה היה חביב מאד על מחברו, ואף הוא עצמו היה לומדו בימי־אלול מיד אחרי תפילת שחרית".
"על אורות התשובה עבדתי הרבה. מי שיסתכל בו כהוגן יצא אור על כל מילה ומילה" – כך אמר לאחד מתלמידיו. ובמוצאי יום הכיפורים, תרצ"ד, שמעתי מפיו הטהור: את אורות התשובה צריכים ללמוד בלי גבול..." (הרב נריה זצ"ל, למהדורה השלישית).
הספר "אורות התשובה" נפתח בתיאור אישי יוצא דופן של מחברו, תיאור של מלחמה פנימית המתחוללת בנפשו של הרב.
מלחמה פנימית
"זה כמה אני נלחם מלחמה פנימית ורוח חזקה דוחפת אותי לדבר על דבר התשובה, וכל רעיונותי רק בה הם מרוכזים..." הרב מתאר דחיפה פנימית אדירה לכתוב בנושא התשובה ולעסוק בו מצדדים שונים:
"אנכי נדחף מעצמותי הפנימית לדבר על דבר התשובה. והנני נסלד בעצמי ממחשבתי: הראוי אני לדבר על דבר התשובה?... אבל לא תוכל כל חולשה בעולם לפטרני מתביעתי הפנימית: מוכרח אני לדבר על דבר התשובה... להבנת התוכן שלה בדורנו, ולהגשמתה בחיים, בחיי הפרט ובחיי הכלל..."
למה מתאר הרב את האמביוולנטיות של הרצון לכתוב אל מול הדילמה האם הוא ראוי לכך במילה מלחמה?
הרב צבי יהודה זצ"ל הסביר את מהותה של אותה מלחמה: "המלחמה האצילית שכלפי פנים, במהותה החיובית של הקבלתה אל צדדי הצמצומים וההגבלות וההכבדות אשר בתכונת מציאותם של החיים... ממעל לעיכובי הצמצומים וההגבלות וההכבדות אשר בסדרי החיים הרגילים ואווירת סביבתם, אל יתר רוממות והתעלות מעלה מעלה... זאת 'המלחמה הפנימית' היא היא גם שמשתקפת בהקדמת אורות התשובה ביחס לחשבונות נפשיים" ("להלכות ציבור", תגובות ד, עמ' רצו).
המלחמה הפנימית של הרב קוק היא עם כל החולשות, הצמצומים וההגבלות של העולם הזה, שמעכבים אותו מלהעפיל לשלב הבא של חייו. וכמה מתאים הדבר שדווקא ספר שעוסק בתשובה, נפתח בתיאור התהליך המייסר של הבקשה להעפיל לשלב הבא, להתמודד מול כל החולשות והצמצומים ולצאת מן המיצר אל המרחב. זוהי גם המשמעות העמוקה של מושג התשובה במשנת הרב – ההיחלצות ממצרי החטא וההחטאה של העולם הזה, שמקטינים אדם ועם וכובלים אותם אל מגבלות החומר של העולם הזה.
מלחמה ותשובה
השנה הזאת היא שנה של מלחמה גדולה. מלחמה גדולה אל מול אויבינו הרשעים והאכזריים, אך לא פחות מכך, זו גם שנה של מלחמה גדולה בתוכנו. מלחמה פנימית אל מול כל המצרים וההגבלות שמבקשים לחנוק אותנו כעם ולצמצם אותנו אל מסגרת קיום צרה של שקט ורווחה חומרית. האובדנות שעליה כתב עו"ד פטר, איננה אלא החולשה והרפיון של מי שכבר איננו מוכן להילחם את המלחמה הזאת. שכבר איננו מוכן להיחלץ מן המצרים של קיומו המוגבל ושהתייאש מהשאיפה לנצח באמת את הקמים עליו להשמידו.
התחושה האישית שלי היא שהשנה הזאת, עם כל נוראותיה, היא גם שנה של ניצחון גדול. ניצחון שעוד ילך ויתעצם מהדרום אל הצפון ואל מקומות נוספים בכל רחבי ארצנו. אבל זה בעיקר ניצחון במלחמה הפנימית שלנו. מלחמת העצמאות הגדולה מכל ההזיות וההבלים ששטפו את המוח שלנו בשלושים השנים האחרונות. זוהי מלחמה קשה וארוכה, שעוד רחוקה מסיום, ועוד נכונו לנו בה עליות גדולות וגם ירידות לא קלות, אבל המגמה היא ברורה: לא עוד כניעה לאויב; לא עוד הפקרת הביטחון שלנו בידי זרים; לא עוד שקט מדומה שעתיד להתפוצץ לנו בפנים; ובעיקר – עוז וגבורה, אמונה ועוצמה לאומית שמובילים אותנו לשוב בחזרה אל הארץ הטובה שנטשנו.
מו"ר הרב יהושע צוקרמן זצ"ל שתאריך אזכרתו חל אף הוא בג' אלול, כתב בהקדמה לספרו של ד"ר אברהם לבני זצ"ל, הסוד הישראלי (לשעבר: שיבת ציון נס לעמים) שאותו הוציא לאור בעברית ולא חדל לעודד ללמוד בו, את הדברים הבאים:
"התשובה משיבה את האדם אל עצמו (אורות הקודש ג, עמ' קלז, קמ), אל הערכת עצמותו האלוהית (אורות התשובה טו, י), אל האמון העצמי (אורות ישראל ה, ח) ואל הבטחון... שבנפשו שהוא מוצא בחיל שבנפשו (התשובה והשלום).
"הגאולה – לאנושות ולעולם כולו – איננה אלא אחת מחוליותיה הגדולות של התשובה, המשיבה את עם ישראל – הקם לתחייה – אל ארצו – אל עצמו" (אורות התשובה יז, ב) (הסוד הישראלי עמ' 401).
מלחמה גדולה שמובילה לתשובה גדולה.