"נתודעתי לכתבי הרב בגיל צעיר למדי, עוד בהונגריה ארץ מולדתי. כבן ישיבה צעיר, עיינתי באיזה ספר על אגדות חז"ל, של מחבר בן־זמננו, ומצאתי ציטטה, קטע מאורות, היה אז לילה, וראיתי שיש פה אור גדול. נדלקתי."
את המשפט הזה לא כתב תלמיד במרכז הרב אלא הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת הר עציון ומורו ורבו של אבי זצ"ל. בהמשך הדברים, כפי שאצטט להלן, הרב עמיטל מתאר איך כתבי הרב החזיקו אותו רוחנית בימי השואה האיומים.
בשבעה של אבא התקשר אלי הרב יוסף אלנקווה ובכה על אבא. בין היתר שאל אותי הרב: מתי אבא למד במרכז? צחקתי קצת בלב ואמרתי לרב שאבא לא למד במרכז אלא בגוש... הרב אלנקווה המופתע אמר לי שלא יכול להיות. הוא דיבר עם אבא המון על כתבי הרב, ואבא היה מרכזניק! לא יכול להיות שהוא היה גושניק...
כמה שבועות אחר כך ישבתי בבית כנסת בצאלים ולפני התפילה פתחתי ספר ליקוטים של דברי הרב קוק ספר "משנת הרב". הופתעתי לגלות שלמעשה זהו הספר הראשון שיצא לאור ביום השנה לפטירת הרב קוק, בג' אלול תרצ"ו, פתאום נפלו עיני על המכתב מדהים שצורף לספר עדותו של הרב עמיטל על הקורות אותו בשואה, ועל חיבורו העמוק לתורת הרב קוק בזכות ספרון זה. וכך כותב הרב עמיטל בהמשך הדברים המצוטטים למעלה:
"... התחלתי לחפש כתבים משל הרב. נתברר שבסביבתי גר יהודי, שבשובו מארץ-ישראל הביא עמו שני כרכים של אורות הקודש". הצלחתי להשיגם בהשאלה.
אחר כך נודע לי, שבאחת מספריות "בני עקיבא" באיזור, מצויה החוברת "משנת הרב". מצאתיה, ורכשתי אותה תמורת ספרים אחרים. השגתי עוד חוברות, כמו "ישראל בתפיסתו של הרב קוק" של א"י שחראי ז"ל.
בן שבע-עשרה הייתי כשנכנסו הגרמנים, ונקראתי למחנה עבודה שיעדו היה נעלם - ערבות סיביר או הרי הקרפטים - הייתי צריך להפרד מהורי, והתחושה היתה שזו פרידה סופית (כי מה שעלה בגורלם של אחינו בני ישראל בפולניא, לא נעלם מאתנו). לא ידעתי מה מצפה לי. לקחתי בשק כמה ספרים קטנים תורה, נ"ך, משניות, וחשבתי שיהיה צורך בעוד משהו שיחזיק אותי במוראל הדרוש בימים קשים, ולכן לקחתי גם את "משנת הרב". ואמנם קבלתי מחוברת זו עידוד וחיזוק. הרעיונות והדברים השפיעו עלי כל כך, עד שלהם ייחסתי את העמידה האיתנה במחנה העבודה שלא להגעל במאכלות אסורות, גם כשהדבר היה כרוך ברעבון גדול וכו'.
כשהגעתי לארץ־ישראל, היו צעדי הראשונים לישיבה, רציתי להמשיך ללמוד. נכנסתי לישיבת חברון בירושלים, והימים ימי סיום המלחמה. לא היה זה מחזה רגיל שמבאי המחנות מגיעים לישיבות, ושאלוני מה הביאני לישיבה? איך נשארתי בן־ישיבה? אמרתי:
ספר קטן היה עמי מכתבי הרב, בו עיינתי מדי פעם, וזה מה שהחזיק אותי כבן-ישיבה עד היום הזה. ספרתי את הסיפור ויהי לפלא".
כשקראתי את הדברים, התגעגעתי לאבי מורי, הרב דב גולדשטיין הכ"מ, תלמידו של הרב עמיטל שעסק רבות במשנת הרב קוק. והדבר הראשון שרציתי היה לרוץ לשתף אותו ולדעת האם הוא הכיר את הדברים, אך לא יכלתי.
חלק ממפעל חייו של אבא היה הוצאת המאגר הממוחשב של כל כתבי הרב קוק ותלמידיו. אבא בשנה האחרונה עבד הרבה כדי שנשלים את הגירסה הבאה של כתבי הרב קוק הממוחשבים, שיש בה יותר מ 80 ספרים חדשים ובתוכם מחברים חדשים כשבראשם הרב הנזיר והרב חרל"פ.
הטקסט למאגר מוכן והוא עובר השלמות אחרונות לקראת עדכון המאגר. המאמר האחרון שאבא הגיה ושלח אלי היה מאמר של מורו ורבו הרב עמיטל על מאמר הדור של הרב קוק.
סיפורו של הרב עמיטל על האור הגדול שדחה הרבה חושך נכון לכולנו גם היום. הספרון הקטן, שגם הוא נכתב בימי דמים, כפי שהעיד הרב נריה בהקדמתו: "הפרקים נערכו ונדפסו בימים טרופים, עקובים מדם בנים-בונים, ימים אשר צל המות פרוש עליהם וישועה רחוקה מאיתנו"... כאז גם עתה הדברים יכול להרוות את הצמא לתיקון. גם אם יש התפתחויות רבות בתורה הציונית דתית, אין כמעט דבר ששורשיו לא נובעים מחזון האורות של מרן הרב קוק. האורות האלו מאירים הרבה מהחושך שמלווה את פעמי הגאולה. בוודאי בשנה זו שכולנו מחפשים בה קצת אור, כדאי שנחזור להסתכל בחזון האורות של מרן הרב קוק.