מעשה בסוחר ששכח שהוא סוחר
תכנית האלופים שפורסמה השבוע בהחלט מעניינת ומחייבת הקשבה של הצמרת המדינית והביטחונית. יש בה תכנית סדורה מבעלי ניסיון צבאי שמכירים את השטח, את המגבלות, את היכולות ואת האילוצים ומתוך כך מוצגת תכנית להכנעת חמאס ולהכרעה בעזה.
והיה שם, בסרטון שבו הציג האלוף במיל' גיורא איילנד את עיקרי הדברים, נתון אחד שאסור שיברח לנו מהפוקוס. איילנד הזכיר לנו ששיירת משאיות הסיוע ההומניטארי נכנסה לעזה כחלק מעסקת החטופים הקודמת, ולכאורה זהו. ברגע בו הסתיימה העסקה היינו אמורים לחזור למתכונת שתי משאיות הסיוע ליום בלבד ושיצעק החמאס עד לב השמים. (ויתכן ונכון היה להוריד גם את שתי המשאיות הללו לפחות כתגובה לכך שהעסקה הופרה על ידי חמאס, גם כשלא שחרר את אחרונות הנשים החטופות וילדיהן, כפי שהוסכם ונחתם, וגם משום שלא העביר הוכחות לכך שהתרופות שנשלחו הגיעו ליעדן)
אבל זה לא קרה ומאות המשאיות המשיכו לזרום לתוככי הרצועה. למה? ממש לא ברור. ועם איזה קלפים נשארנו להמשך המו"מ? רק שחרור ארכי-רוצחים והוצאת כוחותינו מהרצועה. למה? ככה. לאן נעלם הקלף ההומניטארי? איש לא יודע.
למעשה זה גי דומה למישהו שנכנס לחנות רהיטים, קונה פריט, משלם את מלוא המחיר במזומן, יוצא מהחנות עם הפריט אבל ממשיך לשלם בהוראת קבע את אותו מחיר שוב ושוב מדי יום ביומו...
בקיצור, לא פעם אנחנו שומעים את מתנגדי נתניהו מטיחים בו בלעג שבעברו הוא היה סוחר רהיטים. לא ממש ברור מה מצדיק בתפקיד הזה לעג, אבל מה שכן ברור הוא שהלוואי והיה נותר בו משהו מכישרון המסחר ההוא לטובת המו"מ הזה.
נגד הטבע
טבעו של עולם התקשורת הוא שכאשר יש לכלי תקשורת כלשהו סקופ מרעיש, גם אם מרעיש חלושות, המערכת מציבה את מיטב ומירב תותחיה על מנת להדהד את הסקופ ולהעצים אותו בכל דרך, תוך איזכור חוזר ונשנה שהמקום בו שמענו על האירוע לראשונה היה אצלם ולא אצל המתחרים שמעבר למדרכה. אין טבעי מזה. בזה הרי תלויה גם ההערכה המקצועית של כלי התקשורת וגם פרנסתם של אנשיו, שהרי ככל שירבו סקופיו ירבו צופיו, וככל שירבו צופיו תרבנה פרסומותיו, וככל שתרבנה פרסומותיו ירבו המרשרשים שיזרמו לקופותיו. אין טבעי מזה.
וממש משום כך מוזר האופן בו מתנהל ערוץ 12 לנוכח הסקופ (הלא קטן) של עמית סגל בעניינו של מנדלבליט. ככפויי שד וכשהם עגומי מבט נאלצו אנשי הערוץ להביא את הדבירם, להותיר את סגל לבדו באולפן ללא מומחים משפטיים שיפרשנו ויסבירו עד כמה מרעיש הגילוי, ולמחרת התכנס פאנל באולפן הערוץ, אלא שכל כולו היה עסוק בלהוכיח שמנדלבליט איש ישר דרך ובעל עמוד שדרה, ובכלל מה כבר ראינו, שום דבר וכלום, והכל סתם סיפורי מעשיות, ובכלל כולם עושים זאת וזה המשחק ואין מה להתרגש.
איך קורה שערוץ פועל בניגוד לטבעו? אלא אם כן טבעו האמיתי הוא לא סקופים וחשיפות לטובת הציבור, אלא הגנה על מערכת משפט, גם כשהיא מתגלה בקלונה.
קיפלו את קפלן
אגב, מישהו ראה את רחובות גזרת קפלן מתמלאים במפגינים שדואגים לשלומה, יציבותה ויושרתה של מערכת המשפט, זועקים 'בו-שה' ו'ד-מו-קרט-יה'? הם הרי זעקו כאן שנה שלמה וטירללו את האומה כולה (כולל סיכון ביטחוני וכלכלי שלאסונינו לפחות אחד מהם התממש) וטענו שכל זה בגלל חרדה אמיתית וכנה מהפיכתה של מערכת המשפט למושחתת בידיו של יריב לוין, אז איפה הם? למה הם נותרו לרבוץ מול הנטפליקס?
מול המראה
ואדם אחד נעמד בשתיקה מול המפגינים ובידיו נשא שלט 'שחרור מחבלים מרחץ דמים', וההמון, עשרות מפגינים הסתערו עליו בקריאות קצובות 'בוגד, בוגד, בוגד'. אלמלא השוטרים שחצצו ביניהם ניתן לשער שלפחות השלט לא היה נותר שלם, לגבי נושאו, ספק.
וכאן מישהו צריך לשאול איך הגענו למצב שבו אדם התריע ומזהיר משחרור מחבלים אחרי שראינו מה מחבל אחד, סינוו'אר שמו, עשה לכולנו אחרי ששוחרר בעסקת שליט, והמון מפגינים קורא לעברו 'בוגד' וכפסע בינם לבין עשיית שפטים בו? אני מרשה לעצמי לשער שאותם מפגינים מגיעים הביתה, מתיישבים על הספה, מתבוננים במראה בשביעות רצון ומשוכנעים שהם רואים שם אדם ליברל, פלורליסט, דוגל בחופש הביטוי ובעיקר בזכות האדם לחיים. מוזר.
מה היה כאן בעצם?
נכון, השביתה הסתיימה מהר מתכנוני מתכנניה ואפשר להשאיר אותה מאחור ולשכוח, אבל יש כאן רבים שעדיין מחפשים תשובה לשאלה מה היה בדיוק הרעיון, איך בדיוק נזק של מיליארדים למשק אמור להועיל למאמצי השבת החטופים? לשכנועו של סינוו'אר? אולי לחיילינו לנצח? אולי לחיזוק הקשר בין חלקי העם? עיזבו את זה שמדובר בשביתה בלתי חוקית, נדלג על העניין השולי הזה. דברו תכל'ס, מה רציתם לומר, אחים שלנו?
הכותרות דילגו
עם מעט מאוד תשומת לב תקשורתית חלפה עברה לה בסך הידיעה על חותם האבן מימי בית ראשון שהתגלה סמוך לכותל ועיר דוד ובו הכיתוב בעברית קדומה 'ליהועזר בן הודעיהו'. האם מדובר בחותמו של יועזר, אחד מגיבורי דוד? אולי ביהועזר אחר בן התקופה ההיא? יכול היה להיות נחמד אם היינו יודעים, אבל זה הרבה פחות חשוב. מה שחשוב הוא שהחותם הזה מצטרפת לעוד שורה ארוכה של חותמים וכיתובים שהנפיקו עבורנו החפירות בירושלים העתיקה ומוכיחים גם לספקנים שבין האומות את קיומה של מלכות יהודה כאן.
אבל הם? הם בטח עדיין מחפשים את החותם הפלשתיני הראשון.
תנו להם כבוד
בשבוע כאן הרעפתי שבחים (תודו שמוצדקים) על משתתפי התחרויות הפראולימפיות הנערכות כיום בפריז וללא קשר לערימת המדליות הישראליות שמצטברת שם. כל סיפור של כל ספורטאי שם (טוב, כמעט כל ספורטאי) מעורר השראה ומשלב רוח דבקות ויכולות.
והיה מי שהעיר לי ובצדק רב שלא רק הספורטאים הללו ראויים להערכה רבה, אלא גם סובביהם. נכון, יש לא מעט מקרים שבהם מדובר בהתמודדות אישית של הספורטאי גם מול חברה מנוכרת ומתנכרת, אבל לרוב מדובר במי שקיבל מעטפת חברתית, משפחתית, קהילתית וארגונית תומכת ומחזקת שאיפשרה ודחפה אותו בדרך אל הפודיום, ועל כך בהחלט כל אחת מהמסגרות הללו ראויה לכל שבח והערכה.
השיעור שחיכינו לו
השבוע הלך לעולמו השחקן ג'יימס דארן בגיל 88. השם הזה אולי לא אומר הרבה לרבים מכם, אבל אולי אם נזכיר את אחד משמותיו הטלוויזיוניים תיזכרו, ד"ר אנתוני ניומן, מתחילים להיזכר? אם לא כנראה שאתם צעירים, אבל אם אתם בני דורי יתכן ומשהו בשם הזה מזכיר לכם משהו. אז בואו נתקדם, טוני מהצמד דאג וטוני בסדרה 'מנהרת הזמן', זוכרים? יופי, אז הוא.
ומה לי מעיק עליכם בשמו של שחקן סדרות טלוויזיה אמריקאי שהלך לעולמו? פשוט מאוד. עבור בני דורי העתיקים הצמד דאג וטוני היו לא פחות ממורי ההיסטוריה הטובים והיעילים ביותר. בעוד מורינו הפרונטאליים שילחו בנו מפות וטבלאות, נתונים ושמות, אירועים ומלחמות וכולם מתישים ומרדימים לעייפה, הצמד הטלוויזיוני הזה ממש שלח אותנו (או בעצם שלח את עצמו, ליתר דיוק) לאירועים עצמם וחרט אותם בזכרונינו, בין אם היו אלה לוחמי טרויה ובין אם טובעי הטיטאניק, בין אם ברומא העתיקה ובין אם בסערת המתקפה בפרל הארבור. לשיעור ההיסטוריה הזה ממש חיכינו, למרות שהוא נלמד דווקא בימי החופש הגדול.
אשר על כן כמה מילות זיכרון על הצמד והסדרה לא יזיקו לנו.
המתנה של קאטו
נכדתו של קאטו הזקן התחילה השבוע את לימודיה בכיתה ג'. מזל טוב. בהתאם לנוהל המשפחתי הגיש קאטו ידידנו לנכדתו מתנה ארוזה היטב בנייר צבעוני. תפתחי אחרי יום הלימודים הראשון, אמר לה בלחש והיא כנכדה טובה העושה רצון סבה המתינה בסבלנות עד ליום המיוחל.
וכבר למחרת ראינו את בתו של קאטו עושה צעדים נמרצים ונזעמים במעלה השביל הפונה אל הבית הקטן בו גדלה ובידה ספר עב כרס ושאריות עטיפת הנייר הצבעונית בידה השנייה. מה זה הספר הזה, אבא? שאלה כשהיא מתקרבת לקאטו שהיה עסוק בשתילת עגבניות (המחירים הרי בלתי נסבלים, הוא אמר, חייבים להתארגן לבד).
מה רע, שאל קאטו ונטל את הספר בן 700 העמודים שעל כריכתו התנוססה הכותרת 'שטויות של יום חולין. אגדת עם ללא סוף'. זה מה שאתה רוצה שהנכדה שלך תקרא? שטויות של יום חולין? חשבתי שתיתן לה איזה ספר פילוסופיה, הגות, כזה כמו שהיית נותן לנו פעם, ומה בסוף? ספר על שטויות?
קודם כל תרגעי, לחש לה קאטו בחיוך גדול, תאמיני לי שגם את תעדיפי שהיא תקרא את השטויות האלה ולא תראה 'ארץ נהדרת'. כאן לפחות יודעים שהשטויות הן שטויות. זה אפילו כתוב בכריכה.
להערות ולהארות שלכם: [email protected]