נדמה לי שכולנו מסכימים על דבר אחד – החינוך צריך להיות בראש מעייניה של חברה תקינה, מתוך הבנה שבחינוך אנו מגדלים את הדור הבא.
ואם כך למה חסרים כל כך הרבה מורים? למה כל כך הרבה מנהלים עוזבים את המערכת? ארגוני המורים מצביעים על הבעיה לדעתם – שכר המורים במשק הוא הוא הגורם לחלישות מעמדם.
גם מתוך המשרד בעצמו דנים בסוגיא זו- והתשובות הנשמעות, אינן מאד רחוקות מדעת ארגוני המורים; סוגיות השכר הן המרכזיות, תוספות אישיות למורים מצליחים, היכולות להעסיק מורים בחוזים אישים ועוד.
מחשבה זו נובעת מעיקרה מההשוואה הבלתי פוסקת בכל השתלמויות המנהלים (בראש ובראשונה), המשוות את המגזר החינוכי למגזר העסקי; השוואות שאינן מתחילות בשכר, ההיפך הוא הנכון, אלא השוואות בשיטות העבודה. בכל כך הרבה השתלמויות שבהן השתתפתי בתור מנהלת, מביאים לנו המנהלים, יועצים ארגוניים מן המגזר העסקי, על מנת ללמוד שיטות והתנהלות ולקחתם למגזר החינוכי [שיטות ניהול זמן, ניהול עובדים, מטרות ויעדים מדידים ועוד ועוד].
אח"כ מתפלאים כולם מדוע, המורים מבקשים שכר כמו המגזר העסקי, ולא רק זאת, אלא כמו המגזר העסקי הפרטי. החינוך הוא העסק שלנו, אבל איננו בעיה עסקית!
כבר נכתבו עשרות מחקרים בנדון, מחקרים שנכתבו אף למגזר העסקי, כי הסיבה הראשונה במעלתה להישארות עובדים במקום העבודה אינו השכר, אלא המשמעות שהאדם מקבל מעבודתו. השכר הינו במקום השני או השלישי. ואם כן מהי המשמעות של עובד מערכת החינוך במדינת ישראל היום (ואולי בעולם המערבי כולו)?
נחזור להשוואה המוטעית לעולם העסקי.
מערכת החינוך מזה כמה עשרות שנים מכוונת את כולנו לעולם העסקים. ביה"ס – הוא העסק המשרת את הלקוחות – ההורים והתלמידים. ואם כן מטרת החינוך הוא שהלקוחות, כמו במגזר העסקי יהיו מרוצים.
המערכת כולה מכוונת לכך. אקח לדוגמא את חוזרי המנכ"ל, שגם בהם בעיות המערכת המשפטית הכללית ספוגות. "זכויות התלמיד", הן השליטות. הלקוח, התלמיד הוא במרכז, הוא צריך להיות מרוצה, אסור ח"ו שיהיו תלונות מצדו, או מצד הוריו, כי הרי המערכת צריכה לשרת אותו שיהיה מרוצה.
אנחנו המנהלים נדרשים מעת לעת, לענות בקצב מסחרר (תוך 24 שעות) לתלונות והורים/ תלמידים, גם אם הן אנונימיות, שקריות או חלקיות – כי כל המערכת נמצאת בסחרור כשהלקוח אינו מרוצה.
מערכת התגובה של מוסדות החינוך למעשים אלימים/בלתי מוסריים/בלתי חינוכיים של תלמיד הצטמצמה לבלתי היכר בשנים האחרונות; הידיים של אנשי החינוך נקשרו לבלתי היכר בשם מילים נטולות תוכן וגבולות כמו "הכלה" "הבנה" או אמירות כמו "אין ילד רע, יש ילד שרע לו", וכמובן שמילים או אמירות אלו נאמרות רק מכיוון אחד (ואל יטעו הקוראים, אני מאמינה גדולה של אמירות אלו, כשיש להן משמעות בעלת עומק המסובבת בערכים). אין הכלה כלפי המורים או הבנה למצבם. הבנה כלפיהם אנו שומעים לעיתים רחוקות, רק בסוף החופש הגדול, לאחר שההורים נדרשים לשהות מעט ימים במחיצתם של ילדיהם ומשוועים שמערכת החינוך תחזור למסלולה.
מעמד המורה נחלש, לא בגלל משכורתו, אלא בגלל שהמשמעות הערכית שהמערכת והצבור מייחסים לתפקידו ירדה לחלוטין.
ואם לא די בכך, מערכת החינוך, כמו כל המערכות הציבוריות במדינת ישראל, הסתאבה כל כך בבירוקרטיה, שמנהלי בתי הספר נדרשים ב90% מזמנם לעסוק בניירת עצומה וחסרת משמעות (שאותם החליפו כעת עשרות קבצי פורמס ודיווחים אינטרנטים למינהם), ובמענה לעשרות פקידים על דברים שאין שום קורטוב של חינוך בהם.
לדוגמא - השבוע, כשבוע ראשון ללימודים, הייתי עסוקה ברוב שעות עבודתי (וכמובן הרבה מעבר להן) בדרישות המגיעות עד כדי טירוף, לסיים דיווחי מערכות בירוקרטיות. קיבלתי מיילים בפקידים במשרד אפילו ביום שבת, והודעות וואטסאפ נוזפות על אי-עמידה בזמנים בשעות הקטנות של הלילה (לדוג' בשעה 3 לפנות בוקר) – בעל הבית השתגע.
על הדברים האלו אני חושבת שאנו אנשי החינוך צריכים לשבות עד שהמערכת כולה תתנער מהמצב השפל אליה הגענו.
לשבות על הערכים, לשבות כדי לתת לנו לעבוד חינוכית, לשבות כדי שהחינוך באמת יהיה העסק שלנו, שנהיה עסוקים בו כל היום.
אבל.... לא עכשיו! לא בשעת מלחמה, לא בשעת משבר לאומי, כשהנוער זקוק יותר מאי-פעם ליציבות, ולאי- של שפיות.
אחרי חודשיים וחצי של חופש, אחרי כמעט שנה של דאגות וחרדות קיומיות, אחרי אוסף לא נגמר של ימי אבל, זיכרון וצער, אין זה הזמן! כולם מדברים על החוסר ב"חוסן", וכולנו יודעים שהחוסן הראשון במעלה הוא השגרה, או כפי שחז"ל אומרים זאת בשפתם, שהפס' המרכזי בתורה הוא: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" – קרבן התמיד, השגרה היומיומית, היא העיקר.
השביתות פעמים שהן חשובות... אבל הילדים שלנו חשובים יותר