אורית שמחי, אמו של גיא הי"ד, לוחם סיירת הצנחנים שנפל תוך כדי שנלחם במחבלים שפרצו לקיבוץ רעים בבוקר שמחת תורה, משוחחת עם ערוץ 7 על דמותו של בנה שנפל ועל מיזמי ההנצחה שהמשפחה מקדמת בימים אלה.
"הכרתי את גיא הכי טוב. היינו חברים הכי טובים", אומרת אורית. "ידעתי שהוא מנהיג ושיש לו הרבה חברים, שהוא מלך השכבה, אבל מאז שגיא נהרג מתווספים סיפורים של אנשים שבאים לספר מי זה גיא", ולבקשתנו היא מספרת שתי דוגמאות מהסיפורים שנאספים לאורך 11 החודשים מאז נפל בנה על דמותו של גיא ז"ל, סיפורים שלא היו ידועים לבני המשפחה.
"דוגמא אחת היא בנשף סיום של בית הספר. הוא הלך לנשף עם מישהי שלא הייתה חברה שלו רק כי הוא הבטיח לה בכיתה ט' ללכת איתה. הסתבר שהיא עברה חרם בכיתה ט'. היא בכתה והוא ניגש אליה. היא אמרה לו 'מי יילך איתי לנשף', ילדים חושבים על הדברים האלה. הוא הרגיע אותה והבטיח לה שהוא יילך איתה והוא הלך איתה. זה ילד שהסתכל תמיד על האחר".
"הגיע אלינו חייל של גיא ואמר שהוא לוקח מגיא את החיוך. כל מה שגיא עשה הוא עשה עם חיוך ממגנט. בסיום מסע כומתה החייל הזה נשבר ורצה לעצור. גיא ניגש אליו ושאל מה קורה. הוא אמר לו שקשה לו והוא לא יכול. גיא אמר לו אין דבר כזה קשה לך. שים חיוך על הפנים וקדימה, והלך אחריו. החייל הזה אומר שבזכותו הוא סיים את המסע ובזכותו הוא בצנחנים, כעת כל פעם שמשהו קשה לו הוא נזכר בגיא ואומר 'אשים חיוך ואעבור את הכול'".
אורית מזכירה את אופיו המנהיגותי והמיוחד של בנה כפי שהתגלה ביום הטבח, כאשר שלף מתוך המיגוניות צעירים שהתכנסו לתוכן במחשבה ששם יהיו מוגנים יותר, והבריח אותם דרך השדות לקיבוץ רעים. המיגונית הפכה למלכודת מוות והם ניצלו בזכותו: "המשימה האחרונה של חייו הייתה לאסוף אנשים שהוא לא מכיר מהמיגוניות שהתבררו אחר כך מיגוניות מוות ולהגן עליהם בחייו, ללא נשק".
"הם הגיעו אלינו יחד עם המשפחות שלהם וסיפרו שהם פחדו. הם היו ערימת ילדים ואז הגיע גיא עם מכנסים קצרים ובלי חולצה ואמר להם 'אני שמחי, בואו אחרי'. הם סיפרו שמיד הם הרגישו ביטחון שכאילו הבחור הזה יכול להציל אותנו והם הלכו אחריו. רק בגלל המבט והנחרצות. ה-DNA שלו היה מנהיגות".
על ההחלטה שקיבל גיא לשלוף את הצעירים מהמיגוניות על אף שיתכן ובאותם רגעים נדמה היה שמדובר במקום מוגן ובטוח, אורית מספרת: "לפי התחקיר שעשינו, בהחלה היו רק הרקטות והטילים. גיא נולד ברעים והכיר את הקיבוץ. גרנו שם עשר שנים והחברים הכי טובים שלו הם מהקיבוץ. כשהתחילו הטילים הוא העביר את החברים שלו דרך השדות מהנובה אל הקיבוץ ושם הכניס אותם לממ"דים. בשלב מסוים הוא הבין שהאיום הוא לא רק רקטי. יש לנו סרטונים שבהם רואים שהוא מסתובב בקיבוץ ומתפעל את האירוע עם חבר נושא נשק והם עם פזצ"טות מתקדמים בקיבוץ ומנסים להבין מאיפה המחבלים נכנסים".
"הוא היה בשבוע רגילה ובילה בנובה, אבל כשהוא הבין שיש כאן טילים ואיום הוא עשה סוויץ' בראש והפך ללוחם. הוא בא מבית של לוחמים וכשהוא הרגיש את האיום הוא עשה את הסוויץ' בראש והנהיג את האירוע. לכן התכונה הזו שזורה בכל הסיפורים שיש לנו עליו".
ברוח זו פתחה המשפחה עמותה שתכליתה לחזק כוחות מנהיגות לזכרו של גיא. בין היעדים שהוצבו לעמותה, קמת מכינה לזכרו, הקמת מצפה מיוחד שאליו יגיעו בני נוער וחיילים לשיח משותף ויום תנועות נוער בגדרה, יום שבו כלל תנועות הנוער שבמקום מתאחדות לפעולה אחת משותפת ומוכיחות שבסופו של יום כולנו בני עם אחד.
לאורך כל החודשים שחלפו מאז יום הטבח מתמקדת משפחת שמחי במאמצים לקדם שיח ואחדות בין חלקים שונים של העם ואנחנו שואלים את אורית אם האירועים האחרונים ברחוב הישראלי לא מייאשים, ובתשובתה היא משיבה אותנו לאויבים שמקיפים אותנו מכל עבר: "היום יש לנו שלושה הרוגים. מי ציפה שהמסוף הזה יבוא מישהו ויירה... אנחנו מוקפים באויבים שרוצים לכלותינו כבר 3500 שנים ואם לא נהיה מאוחדים בינינו יחסלו אותנו. לכל אחד יש את הדעה שלו וצריך לכבד אותה, אבל מפה ועד למה שקורה כאן במדינה המרחק גדול. אנחנו מכלים את עצמנו ונותנים אוכל לשונאים שלנו. אם רוצים שהחטופים יחזרו ושנצליח להילחם בחמאס ובציר הרשע אנחנו חייבים להיות ביחד. באופן אישי אני לא מבינה איך זה קורה לנו, איך אנחנו חוזרים לשישי באוקטובר".
אורית משוכנעת שאם כל אחד יפעל לקידום האחדות בגזרתו שלו זה יצליח. "אם בעקבות הרצאה שלי ילד אחד יילך לחברים או למשפחה שלו והפיץ את הבשורה ומרחיב את המעגל עשיתי את שלי", היא אומרת ומזכירה שוב את מיזם אחדות תנועות הנוער תחת הכותרת 'גיבורים יוצרים אחדות' (ראשי תיבות שמו של גיא): "זה להתחיל בחינוך הבלתי פורמאלי של הילדים הצעירים. אין בעיה בזה שכל השנה תהיו כל תנועה בשלה אבל ביום אחד תהיה אחדות, פעולה אחת ביחד. עשינו מעגלי שיח ובוגרים אמרו שאף פעם לא יצא להם להיפגש עם חניכי התנועות האחרות. מכאן עשיתי את שלי", היא אומרת ומקווה להפיץ את הכיוון הזה למקומות נוספים ברחבי הארץ".
את רוחו של העם היא מרגישה מהחיבוק הגדול שמגיעה למשפחה גם היום ומדי יום ביומו. "זה עם טהור. אנשים שלא מכירים אותי אומרים שהם איתי. אנחנו מקבלים מכתבים מכל קצות הארץ. שולחים ציורים, עוגות, כדי לומר שהם איתנו ולא שכחו אותנו. יש לנו עם מיוחד שלא סתם הוא קיים 3500 שנה ואל תתנו שבדור שלנו זה יילך. זה בסדר שלכל אחד יש דעה משלו, אבל לכבד אחד את השני ולהבין שהמטרה שלנו היא לא אחד נגד השני אלא להיות מאוחדים כדי להביס את האויב שלנו".