יואל דגן, ששכל את בנו, סמ"ר שלו הי"ד, בקרבות השבעה באוקטובר, מספר בשיחה עם ערוץ 7 את השתלשלות האירועים שהובילו לשיחה הקשה בעקבותיה יוחס לו איום על בנו של הרמטכ"ל, מה שהוביל למעצר ממנו שוחרר בהוראת שופט בית המשפט השלום בקריות.
יואל מספר על השירות המקביל שלו ושל בנו בחטיבת גולני, הוא במילואים מזה כשלושים שנה והבן בסדיר. כך גם על בוקר שמחת תורה כאשר הגיע לבסיסו בהערכה שבמהלך היממה הקרובה יילחם לצד בנו, בעוד בנו, שלו ז"ל, כבר נפל בקרב.
בשנותיו של דגן האב בחטיבת גולני היו לא מעט תחנות שכול החל מנפילת בן דודו לפני הגיוס לחטיבה דרך נפילת חברים ליחידה במבצעים שונים, ליווי צמוד של משפחות שכולות רבות ועד ליום בו נפל בנו וקבורתו כאשר הוא זה שהניח את זר החטיבה על קברו.
יואל מספר על מאמציו להשיב להורים שכולים פריטים של ילדיהם שנפלו בקרבות, מה שהורים רבים אחרים לא זכו לו בשל המהומה המוחלטת של יום השבעה באוקטובר. בשיחה עם ערוץ 7 מביע יואל כאב עמוק על האופן בו צוירה דמותו בתקשורת כעבריין המאיים על צמרת הצבא, בעוד הוא רחוק מתיוג שכזה לחלוטין.
"המערכת פישלה בענק ונלחמתי בה", הוא מציין כסיבה להחלטה המאוחרת של הצבא שלא לגייס אותו בצו שמונה לאחר שינוי משימת היחידה שלו. המשפט שהתפרש כאיום על בנו של הרמטכ"ל היה חלק משיחה נוקבת שבה דרש, כמו גם הורים אחרים, לקבל לידיהם את הקלטות הקשר האחרונות של בניהם.
"זה הוא שמעכב את מסירת ההקלטות", קובע דגן ומציין כי הרמטכ"ל, הרצי הלוי, בנה נוהל מורכב של אישורים לקבלת ההקלטות ובנוהל זה שורה ארוכה של קצינים המסתיימת ברמטכ"ל או בסגן הרמטכ"ל, וכך קורה ש"הורים שכולים לא שמעו עד היום, כמעט שנה אחרי, את הילדים שלהם. דרשתי שיתנו לנו לשמוע את הילדים. מדובר באירוע מכונן. יש הקלטות ולא נותנים לנו לשמוע את הילדים. רוב המשפחות ישמעו לכל היותר 3-4 מילים של הילד".
בדבריו מספר יואל דגן על הלילה האחרון שלפני השבעה באוקטובר, כאשר חיילי גולני לא קיבלו התראה מהמטכ"ל על משהו קשה שעומד לקרות, על אף שהרמטכ"ל ידע על משהו שמתקרב, גם אם לא ידע בדיוק במה מדובר. כך גם צמרת גורמי הביטחון האחרים, מה שהוביל להורדת צוות טקילה של השב"כ לשטח. "לא סתם ראש השב"כ מגיע למשרד ולא סתם אלוף הפיקוד חוזר לפיקוד", הוא אומר ושב וקובע כי בעוד הקצונה הבכירה זיהתה התרחשות מתקרבת הלוחמים שבשטח לא קיבלו לכך כל התראה.
"היו סימנים מעידים מאוד ברורים כמו הפעלת הסימים ועוד כמה סימנים שאני לא יכול לפרט. דובר על מה שנקרא 3-3-3, עד שלוש חוליות, עד שלושה ישובים או שלושה מוצבים, וההחלטה שלהם הייתה תגבור שולי ולהקפיץ תצפיתניות מהבית. זו הייתה ההחלטה בארבע וחצי לפנות בוקר, אבל לא ליידע את הכוחות בשטח, ובכוחות האלה היה הבן שלי", אומר יואל.
למעשה, מספר האב השכול, כי בנו שלו היה הראשון שנתקל במבלים בגזרת החטיבה. "הוא לחם במשך כשעה בחמישה מקומות. הם היו תשעה מול 150 מחבלים. הבן שלי והצוות שלו תרמו את התרומה הגדולה לכך שבנירים היו רק חמישה הרוגים וחמישה חטופים. הם לא הצילו רק את נירים אלא את כל העם. אם הם לא היו מונעים את הגל הראשון ולהעסיק אותם שעתיים עד שהגיעו כוחות נוספים, היו אמורים להגיע לשם עוד 2-3 גלי מחבלים שהיו בדרך למרכזי אוכלוסין כשהיעד הוא להגיע לתל אביב, לנקודות אסטרטגיות כמו נבטים, דימונה ועוד כמה בסיסים".
מאז נפילת הבן מגדיר יואל את יחסיו עם הצבא כיחסי אהבה-שנאה, ובמסגרת היחסים הללו הוא מנהל מאבקים עם המערכת במגמה להביא לשינוי ולבירור האירועים וההחלטות שקדמו לאסון הגדול.
בהתייחס לדברים הקשים שהטיח באותה שיחה מדוברת שב יואל ומביע צער אך מספר כי עד ימים אלה ממשיכים להגיע אליו בדרכים שונות רסיסי מידע על שעותיו האחרונות של בנו. הוא עצמו נכנס לשטח עם גלאי מתכות ומעדר וכך מצא גם את הדסקית של בנו וגם ציוד של חללים אחרים. לאחר שניסה במשך חודשים רבים לקבל מידע בצינורות המקובלים נואש והחל את מאבקו החריף. לתפיסתו מישהו מלמעלה מונע ממנו מידע ו"מנסה לעשות לי סדרת חינוך", כלשונו