"אדם צועק את שחסר לו... אדם משלים את שחסר לו", שר פעם מאיר אריאל. אי אפשר באמת לעסוק בתיקון של ה'יום שאחרי' מבלי לאבחן את הכשל ב'יום שלפני'. את הכישלון של ה-7.10 נכון להגדיר במילה אחת "התנתקות".
זו לא רק תכנית ההתנתקות. היא היתה פרק אחד של חטא ההתנתקות, שהוא סיפור בארבעה פרקים. הראשון הוא הסכמי אוסלו א', שכונה 'עזה ויריחו תחילה', השני הוא אוסלו ב' עם העברת ערים נוספות ברצועת עזה וביו"ש לידי ערפאת, הפרק השלישי היה תכנית ההתנתקות שכללה גירוש מוחלט של כל סממן ישראלי מהרצועה בקיץ 2005, והפרק האחרון בחוסר המעש והקבלה בפועל של השתלטות חמאס על הרצועה בקיץ 2007.
כל מה שקרה מאז, עשרות אלפי הטילים, אלפי ההרוגים והפצועים, עד וכולל ה-7.10, שייך כבר לחלק של העונש.
החטא ועונשו. וכהגדרת החטא – ההתנתקות, כך צריכה להיות תשובת המשקל והתיקון – התחברות.
חיבור ושילוב של מרחב עזה במדינת ישראל בתהליך הדרגתי ומושכל, הוא ליבת התכנית של 'היום שאחרי' כפי שאציג כאן, והיא מבוססת על הכתוב במאמרים הקודמים בסדרה זו: היכרות מעמיקה עם האויב ועם רצועת עזה, ושימוש בכלי הצדק והנשק העומדים לרשות ישראל במלחמה זו כיום.
נוכח השליטה וההשפעה של החמאס – תנועה שנוסדה לשם השמדת ישראל – על כלל האוכלוסייה במשך עשרות שנים, מובן מאליו שיישום חזון זה מחייב תהליכים נוקשים והדרגתיים של דה-רדיקליזציה של האוכלוסייה ודה-מיליטריזציה של האזור, כדי שהחיבור מחדש למדינת ישראל יהיה בר קיימא. תהליכים אלו עשויים לקחת זמן רב.
חמישה מרכיבים מרכזיים לתכנית השילוב של עזה במדינת ישראל ב'יום שאחרי':
אחריות מדינתית, שליטה ובקרה, פתיחת שערי ההגירה, ליברליזציה, ותשתיות ישראליות.
1. אחריות מדינתית
השליטה המרכזית בחבל עזה תהיה שליטה מדינתית של ישראל. מרכיב זה נובע מעמדה ישראלית שצריכה להיות רשמית וברורה: אין בגבולות הארץ ישות מדינית זולת ישראל. בעתיד יש ליישם עיקרון זה גם באזורים נוספים בהם נמסרה השליטה לרש"פ.
ישנן שתי השלכות מרכזיות לאחריות מדינתית בעזה:
1. השליטה בגבולות הבינלאומיים. הגבול בים, לרבות המים הטריטוריאליים, ובציר פילדלפי ומעבר רפיח יהיו בשליטה מוחלטת של ישראל. מעברי הגבול ינוהלו ע"י היחידה למעברים יבשתיים עם כל הדגלים והסממנים הישראלים, כמו בכל מעבר גבול אחר של ישראל. כך גם בים, באוויר ובמרחב הדיגיטלי. השליטה בגבולות היא הבסיס של מימוש הריבונות הישראלית והיא תנאי סף לכל הסדרה של מעמד התושבים בתוך הגבולות ובשליטת מדינת ישראל.
2. ניהול מקומי. תחת השלטון המרכזי המדינתי של ישראל יוכל להיבנות בהדרגתיות מינהל מקומי עירוני. המינהל יהיה תחת הבקרה של השלטון המרכזי, זאת בדומה למודל ראשי הערים שפעל החל משנת 1968 אחרי שחרור חבלי יש"ע.
2. שליטה ובקרה
השליטה המרכזית צריכה להיות (בוודאי בטווח הנראה לעין) דרך ממשל צבאי, שיבסס את היותו של חבל עזה חלק ממדינת ישראל, באמצעות שליטה ישראלית בשטח ובאוכלוסייה, כדלהלן:
1. פירוז וחלוקה. שטח הרצועה יפורז ויחולק לפחות ל-11 מרחבים נפרדים עם יצירת שטחים פתוחים או כאלו שישמשו לתשתיות ישראליות (שיפורטו להלן בסעיף ה) בין המרחבים: עטאטרה, בית חאנון, בית לאהיה, ג׳בליה, עזה, אל בורג׳, נוסרייאת, מוועאזי, דיר אל בלאח, חאן יונס, רפיח.
המעבר בין המרחבים הללו יהיה מפוקח על-ידי נקזים ויחייב אישורים מתאימים לפי הצורך.
בכל מרחב תיבנה תשתית ניהולית נפרדת. בשלב הראשון המנהל הצבאי ינהל את כל תחומי החיים, אך בהדרגה, בהתאם לתנאים והאפשרויות, ימונו תושבים מתאימים ולא עוינים למדינת ישראל שינהלו את העניינים המקומיים מטעם המדינה, תוך פיקוח ובקרה של הממשל הצבאי המרכזי.
2. מרחב החיץ ("פרימטר"). הסרת הגדר וביטול מרחב החיץ. כחלק מהשליטה המלאה בחבל עזה, יבוטל מרחב החיץ שיוצר אשליה של ביטחון, אך בפועל מייצר מודל ביטחוני רעוע המבוסס על טכנולוגיה ופטרולים על בסיס הגדר ולא על שליטה אמיתית בשטח.
ביטחון יישובי הנגב המערבי מחייב שליטה בתוך וסביב המרחבים העירוניים ברצועה, זאת בדומה למצב ביו"ש בו יש סמיכות של היישובים הערביים למאות אלפי יהודים הגרים שם. ביו"ש אין "מרחב חיץ", וגם גדר ההפרדה שנבנתה בתקציב של מאות מיליונים, נפרצת על בסיס יומי ע"י עשרות אלפי שב"חים. לא בה טמון הביטחון.
הסרת הגדר ושינוי ההיערכות הביטחונית הם מרכיב הכרחי בחיבור מחדש של חבל עזה למדינת ישראל.
3. שליטה באוכלוסיה. דה-רדיקליזציה ודה-מיליטריזציה מוחלטת מחייבים שליטה מלאה באוכלוסייה שחונכה על שנאה תהומית לעם היהודי ועל השאיפה להשמדת מדינת ישראל. לכן, חלק מרכזי במרכיב זה של שליטה ובקרה הינו השליטה על הסמכות וההשפעה הדתית במסגדים ובמוסדות הלימוד האסלאמיים, על תכניות החינוך וחומרי הלימוד, על המינויים בבתי הספר ובכל המוסדות האזרחיים. נדרשת בקרה קפדנית על השימוש בכל המשאבים, בכלכלה, בתעשייה ובמסחר, כולל רף ענישה מחמיר על הפרת הסדר ועקיפת מנגנוני השליטה הישראליים.
3. פתיחת שערי ההגירה
כמות התושבים בחבל עזה אינו ידוע במדויק. למרות כל הניסיונות שלנו בוועדת חו"ב, צה"ל בכלל והמתפ"ש בפרט מתעקש להישען אל המספרים שמפיץ החמאס הן ביחס לכלל האוכלוסיה והן ביחס לסטטיסטיקה של המלחמה. זאת למרות שיש לחמאס אינטרס מובהק בניפוח המספרים לשם הגדלת הלחץ הבינלאומי על ישראל וקבלת סיוע גרנדיוזי. בפועל, לפי הערכות שונות נוכח מצב הילודה וההגירה המתועדים בעשרים שנה האחרונות, יש להניח שחיים בחבל עזה כיום כ-1.5 מיליון תושבים.
החל מה-7.10, למרות שהאזור הפך לאזור מלחמה וחלק מתושביו הפכו לפליטים המבקשים יישוב מחדש, מצרים סגרה את הגבול והכניסה כוחות צבא גדולים לסיני (בניגוד להסכם השלום וללא אישור של ישראל) על-מנת למנוע זליגה לכיוונה. גם ישראל מסיבות שונות, לא מאפשרת עד היום יציאה למעוניינים בכך, למעט אלפים בודדים של תושבים בעלי אזרחות זרה.
תכנית ׳היום שאחרי' תכלול את החופש להגר, בדיוק כמו במדינת ישראל, כדלהלן:
1. ישראל תפתח את שערי עזה ליציאה, לכל המעוניינים בכך ותאפשר לתושבי החבל לצאת כתיירים לכל מקום או כמהגרים למדינות קולטות כמו קנדה, ספרד, סקוטלנד ומדינות בדרום אמריקה, שכבר הביעו נכונות לכך. בכך גם תדחה ישראל בכך את שארית הטענות על המצור סביב הרצועה.
2. הממשל המרכזי הישראלי בחבל עזה יסייע למעוניינים להגר מבחינת השירותים הקונסולריים, וייצור פתרונות נוחים ליציאה דרך הים והאוויר במעברים ובנמלי התעופה והים.
ניתן להניח, נוכח מאזן ההגירה השלילי מיו"ש של כ-20,000 תושבים בממוצע בכל שנה בעשור האחרון (לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה), ונוכח ההגירה מרצועת עזה של מעל 250,000 לפי הערכות שונות (כמו של 'המרכז לחקר המודיעין'), כי ההזדמנויות שמציעה אירופה לצעירים במקצועות מגוונים, יביא צעירים רבים לממש אפשרות זו, בדיוק כפי שקורה שנים ארוכות עם פליטים ומהגרים מסוריה, לבנון, לוב ומצרים. בכך תהיה הקלה דמוגרפית משמעותית על חבל עזה ועל פוטנציאל החיבור וההכלה אל מדינת ישראל.
4. ליברליזציה
זרועות הממשל הישראלי בחבל עזה יקדמו ויאכפו את ערך החירות כערך מרכזי מכונן, ויתקנו את תרבות הכפייה והדיכוי שהשתרשה בחברה העזתית בשנות שלטון החמאס ואש"ף. זוהי מחויבותה המוסרית של ישראל כמדינה יהודית וכשותפה מרכזית בעיצוב התרבות המודרנית של העולם המערבי. כדלהלן:
1. זכויות וחירויות הפרט. צווי הממשל הצבאי ומערכות החינוך יגדירו את החובה לשמור על זכויות האדם כמו זכויות המיעוטים, הנשים, הלהט"ב וכל אדם, זאת בין יתר זכויות היסוד של כל בן חברה תרבותית וחופשית. הממשל המרכזי והמקומי יאפשר יצירה חופשית וגיוון תרבותי במרחב הציבורי והפרטי. לא תתאפשר כפייה דתית או אזרחית ותיאסר אלימות מכל סוג, כלפי כל תושב בחבל עזה. תוגדר ענישה מחמירה להפרת כללים אלו.
2. מודרניזציה. הממשל יפעל למודרניזציה של המערכות החברתיות והכלכליות בחבל עזה. יונחו תשתיות מתאימות לשם פתיחה והנגשה של שוק התקשורת והאינטרנט, של השכלה אקדמית, הכשרה מקצועית ופיתוח תעשייה ואפשרויות תעסוקה מתקדמות לגברים ולנשים.
התשתית המודרנית והליברלית תהווה גשר חשוב בחיבור חבל עזה ותושביו למדינת ישראל ותאפשר באופן מעשי פיתוח של קשרים עסקיים ואחרים.
*
5. תשתיות ישראליות
ישראליזציה של חבל עזה מחייבת שיקום ובנייה של תשתיות ישראליות לאורך הרצועה, זאת כחלק מביסוס הזהות הישראלית של חבל ארץ זה ומפירוז מלא שימנע התפתחות מחודשת של ארגוני טרור ויבטיח את ביטחון האזור.
בניית התשתיות תיעשה על פי תכנית ממשלתית רב שנתית, כדלהלן:
1. שיקום אתרים ארכיאולוגיים. ישראל תשקם ותפתח את האתרים הארכיאולוגיים וההיסטוריים היהודיים, הנוצריים והאחרים מהתקופות השונות, לקהל הרחב בארץ ובעולם. ההיכרות של התושבים העזתים, אזרחי מדינת ישראל ותיירים מהעולם, עם השורשים ההיסטוריים היהודיים של חבל עזה ועם ההיסטוריה הכללית שלו, תחזק את מעמדו כחלק מהעבר ומהעתיד של מדינת ישראל.
2. מיזמים תיירותיים ופארקים ציבוריים. עידוד משקיעים מישראל, ממדינות מערביות או ממדינות הסכמי אברהם, להקמת מיזמים תיירותיים בחוף ובאזורים מתאימים אחרים, יקדמו תיירות פנים וחוץ לחבל עזה. בנוסף, יוקמו מוזיאונים ופארקים ציבוריים שישמשו גם לאירועים ציבוריים של כלל תושבי הדרום.
3. בסיסים ומחנות צה"ל. הקמת בסיסים ומחנות של צה"ל בצמוד לערים ולכפרים הגדולים והקצאת שטחי אימון ושטחי אש לכוחות צה"ל במרחבים הפתוחים, זאת כחלק מפירוז אפקטיבי של הרצועה, יצירת הרתעה קבועה והבטחת ביטחון האזור. מחנות קבועים אלו צריכים להיבנות במקומות כמו: בין רפיח לחאן יונס, בין חאן יונס לדיר אל בלאח, בין דיר אל בלאח למחנות המרכז, בין מחנות המרכז לעיר עזה וגם בצפון הרצועה.
4. אזור חקלאי ליישובי העוטף. המקום שמוגדר היום 'מרחב החיץ', ברוחב של כ-1 ק"מ מהגדר שתוסר, יהפוך לשטח חקלאי, ויוקצו בו חלקות חקלאיות לקיבוצי ומושבי העוטף. הקצאת המרחב החקלאי במקום בו פרצו מפלצות האדם החמאסיות ליישובי העוטף תהווה תשובה ציונית צודקת והולמת, כמו גם פיצוי חלקי על השרפות וההתנכלויות שנמשכו לאורך השנים על-ידי תושבי עזה. בנוסף, ההשקעה במיזמים החקלאיים שם תחזק את הרצף הטבעי מרצועת החוף ליישובי הנגב והיא חלק אינטגרלי מהפיתוח הכללי והכלכלי של חבל ארץ זה.
5. התיישבות עירונית וכפרית. תכנון והקמת התיישבות תהיה חלק מתכנית מתאר חדשה לחבל עזה, שתבטא את חיבורו מחדש למדינת ישראל. תכנית זו תכלול את הקמת בסיסי צה"ל, מיזמים תיירותיים, והאזור החקלאי כנזכר לעיל, ואת ההתיישבות היהודית המתחדשת לסוגיה השונים – עירונית, כפרית, מוסדית, חוות בודדים ועוד – זאת כחלק אורגני משילוב חבל עזה במדינת ישראל. ההתיישבות תבסס את זהותו הישראלית של חבל עזה, כחבל מולדת בו התקיימה רציפות של התיישבות יהודית מימי התנ"ך ועד תרפ"ט. התיישבות זו תאפשר פירוז מלא וקבוע של הרצועה וחיבור אורגני לנגב המערבי ולמדינת ישראל.
**
סיכום
תכנית 'היום שאחרי: שילוב מרחב עזה במדינת ישראל' היא התיקון לחטא היסודי של יצירת אקס-טריטוריות בתוך גבולות א"י, והיא אנטי-תזה להנחת היסוד שניתוק אזורי יש"ע ממדינת ישראל והגבהת החומות בינם לבין המדינה יחזקו את ביטחון ישראל. הנחה זו שהפכה לאבן-יסוד במחשבה המדינית והצבאית בישראל ובעולם, היא המקור לתכניות מדיניות, ביטחוניות ואזרחיות שונות בשלושים השנה האחרונות מאז הסכמי אוסלו – שכולן נכשלו.
כך נתנה ישראל את השליטה לגורמי חוץ כמו הרש"פ או הסכמה בשתיקה להשתלטות חמאס בעזה, כך הקמנו את גדר ההפרדה ביו"ש ובעזה, וכך נקטנו בשורה ארוכה של פעולות צבאיות וכלכליות שביססו את השליטה של גורמים אחרים ועוינים והעמיקו את הניתוק ממדינת ישראל.
התוצאות הרות-האסון של מדיניות זו, כבר מהיום הראשון, היו ברורות. היא התפוצצה יחד עם עשרות האוטובוסים, אלפי הרקטות וטבעה בנהרות הדם שיצרה. למרות זאת, חוגים כבדי משקל בחברה הישראלית ובקרב מקבלי ההחלטות נאחזים ב'דוקטרינת ההתנתקות' עד היום, זאת משתי סיבות עיקריות: חולשת הצדק ועצמת הפחד.
הראשונה, ערעור פנימי על צדקת הדרך הציונית ועל זכויותינו התנ"כיות וההיסטוריות על א"י וקבלה של הנרטיב הפלסטיני השקרי. השניה, הפחד המכוסה בהערכות 'ריאליות' על אי-יכולתה של ישראל לעמוד מול אויביה במזה"ת ומול הלחצים במערכת הבינ"ל. הפחד הזה בעיקרו הוא תולדה של מאות השנים בהן עמנו חי חיי פחד בגלות הארוכה ולמרות 76 שנות עצמאותנו, עדיין מתקשה להתרגל לחשיבה ולהתנהגות של מדינה ריבונית, ככל המדינות.
לעומת זאת הצדק והאומץ – הצדק הציוני, שהוא אולי הצודק ביותר מבין הרעיונות הלאומיים בעת החדשה, והאומץ הטבעי לעמוד על זכותנו הטבעית וההיסטורית כעם וכמדינה – מחייבים את החלפת הדוקטרינה מהתנתקות לחיבור, מנסיגה לריבונות.
במובן זה תכנית 'היום שאחרי' שהצעתי כאן, צריכה להיקרא "עזה תחילה", כיון שיש לממש אותה בהמשך גם ביחס לתושבים הערביים ביהודה ושומרון וגם בחלק מהערים והכפרים הערביים בתוך הקו הירוק, שמגלים תסמונת של התנתקות מסוכנת.