חול בעיניים

בטח שמעתם על האירוע, בה"א הידיעה, שהסעיר את המדינה השבוע, תקרית החול שהתרחשה בערב שבת שחל ביום חול. כלומר, השר איתמר בן גביר יצא ביום שישי עם משפחתו לסיבוב בחוף הים של תל אביב, שם מישהי זרקה עליו חול ורצה למים בתחושת סיפוק ענקית של מי שראויה להדליק משואה בהר הרצל ביום העצמאות, או לפחות מדורה באיילון במוצאי שבת.

אבל אז, כזכור, התנפלו עליה כוחות משטרת הרשע, דרשו (!) ממנה (!!) לצאת (!!!) מהים (!!!!) ועצרו (!!!!!) אותה (!!!!!!!!!!) למרות שהיא בסך הכול ילדה קטנה בת 27 עם אפילפסיה ושיגעון גדלות מפותח מדי. הרשתות החברתיות וערוצי התעמולה צעקו כמובן שהמשטרה מתנהלת כמו השטאזי של מזרח גרמניה, כמו ארגנטינה של שנות ה־70, כמו ישראל של שנות הגירוש מגוש קטיף, וכולנו עסקנו בהטחת בוץ ובשאלה האם החול יזכור את הגלים, בבחינת החול או לא כלום.

אבל בזמן שהארץ רעשה על מר גורלה של בת הים הקטנה, בבקעת הירדן התרחש אירוע קטן, שולי, פעוט ממש, שעלה לכותרות למשך דקה וחצי ואז נקבר תחת החול, תרתי משמע. הרי מה כבר קרה שם, בסך הכול מחבל יצא ממשאית שהגיעה מירדן לגשר אלנבי והרג שלושה יהודים. לא משהו דרמטי, פיגוע נגד יהודים בארץ ישראל זה עניין שגרתי שלא צריך להתעכב עליו. הנה, בדיוק שבוע לפני הפיגוע במעבר אלנבי היה פיגוע ליד מחסום תרקומיא, וגם שם נרצחו שלושה יהודים. נו, אז מה? זה שינה בנו משהו? גרם לנו להוריד את הטונים? לעצור לרגע את הדיון ההזוי בשאלה האם ביבי נתניהו נכנס למנהרה בעזה באישון ליל ורצח במו ידיו את ששת החטופים, או רק ביקש מסינוואר לעשות את זה למענו כי הוא פוחד לעזוב את קיסריה?

הירדנים, בניגוד אלינו, לא התייחסו לפיגוע בשלוות נפש ולא המשיכו להתנהג כרגיל אלא חילקו ממתקים, ירו זיקוקים, פרשו דגלי ישראל על הקרקע ודרכו עליהם. זאת אומרת כן כרגיל. אבל השלטון, זה שמגנה אותנו על כל נשימה שאנחנו נושמים, כן חרג ממנהגו. הפעם ירדן לא גינתה אותנו אלא שמרה על שתיקה, ורק אחרי איזה חצי שעה המלך עבדאללה יצא לגינה וגינה את ישראל בגינה של ההגנה. ישראל הרשמית, לעומת זאת, החליטה הפעם לא לשתוק, ועוד באותו ערב הודיע נתניהו באופן ברור וחד־משמעי שמעתה והלאה אף שר לא יעלה להר הבית בלי תיאום מראש איתו, כדי לא לפגוע ברגשות הירדנים. נו מה, לא יכול להיות שהם יפגעו בנו ואנחנו נעלים עין ולא נבקש מהם סליחה.

גשר הדם

הפיגוע וההודעה המהירה של נתניהו הזכירו לי איך באלול תשנ"ו, כעת חיה לפני 28 שנים, הייתי חייל מילואים צעיר בגשר אדם בבקעה, 50 קילומטרים צפונית לגשר אלנבי שבו התרחש השבוע הפיגוע. אני לא יודע אם הגשר הזה עוד פעיל היום, אבל אז הוא שימש למעבר סחורות בין ישראל לירדן ולהפך, כלומר פעם בשעה בערך עברה עליו משאית מפויחת ואנשי המינהל האזרחי היו מחליפים כמה מילים עם הנהג ומשלחים אותו הלאה אל עבר הלא נודע. התפקיד שלי כחייל היה קצת לוודא שאף אחד לא מסתנן דרך הגשר, והרבה לשתות מים כדי לא להתאדות בחום הלא הגיוני של הבקעה.

בוקר אחד עמדתי בצל והתפללתי שהזמן יעבור, כשבצידו השני של הגשר הופיע קצין ירדני חמוש והתקרב לעברנו. צעקתי לו בערבית לעצור. הוא לא עצר. כשהוא הגיע לאמצע הגשר הרמתי את הנשק ואמרתי לו באנגלית שאסור לו לעבור לצד שלנו. הירדני שלח אליי מבט חודר, הסתובב והתחיל לחזור לצד הירדני.

חצי שנייה אחר כך התייצב מולי הקצין הישראלי של המינהל. "מה עשית?" הוא התנשף.

"את התפקיד שלי", אמרתי.

"אוי ואבוי", הוא הזדעק ורץ בעקבות הירדני, התנצל בפניו עמוקות ושניהם התחבקו וחזרו אל הצד שלנו לשתות קפה ביחד, בזמן שאני המשכתי להתאדות ושאלתי את עצמי מה בעצם אני עושה שם ומי צריך אותי בכלל. אחרי שהירדני חזר לכור מחצבתו, הישראלי הסביר לי שאסור להגיד לירדני "אסור", כי זה פוגע עמוקות ברגשותיו ועלול להצית מלחמה אזורית. "זה גבול של שלום", הוא העביר לי סדרת חינוך מזורזת, "הם יכולים לבוא לפה מתי שהם רוצים וכמה שהם רוצים, לא יהיו בינינו יותר מלחמות".

חצי שנה אחר כך חייל ירדני רצח שבע תלמידות כיתה ח' מבית שמש ב"אי השלום" בנהריים. אחרי 20 שנה הוא שוחרר מהכלא הירדני וזכה למעמד של גיבור לאומי, כנראה ידע לפרוט על הרגשות של הירדנים. ישראל לא הגיבה. לא רצתה לפגוע ברגשות המלך.

האשמים בע"מ

כי הירדנים מאוד רגישים, אולי בגלל שאין להם היסטוריה ואין דבר כזה ירדנים. את הממלכה הרי הקימו בשבילם הבריטים, שהבטיחו למשפחה ההאשמית את חצי האי ערב בתמורה לשיתוף פעולה נגד האימפריה העות'מאנית, ולא קיימו. אז כפיצוי, וגם כדי לדחוק את רגלי היהודים (שהבריטים הבטיחו להם בית לאומי בארץ ישראל בתמורה לשיתוף פעולה נגד העות'מאנים, ולא קיימו), הבריטים נתנו להאשמים את כל עבר הירדן המזרחי. ועזרו להם להשתלט על יהודה ושומרון. וירושלים. וגוש עציון. העיקר שההאשמים לא ייפגעו, שלא ירגישו שמאשימים אותם במשהו. לא במקרה קוראים להם האשמים.

במלחמת ששת הימים הירדנים הרגישים ניסו לכבוש מאיתנו את כל מרכז הארץ, אבל אנחנו ניצחנו ומאז אנחנו עושים הכול כדי לפייס אותם, שלא יתרגשו יותר מדי. לכן אסור ליהודים לשתות מים בהר הבית, הירדנים מאוד רגישים לזה. לכן אנחנו מעניקים להם המון מים ואחת לכמה שנים מכפילים את הכמות, והם כאות הוקרה מכפילים את כמות האמל"ח שהם מאפשרים להעביר לארגוני הטרור ביהודה ושומרון. אנחנו כמובן עוצמים את העיניים, כדי לא לפגוע בכבודם. זה עבד כל כך טוב עם עזה ומצרים, אין סיבה שזה לא יעבוד גם עם יהודה ושומרון והירדנים הרגישים.

תושבי עמק הירדן מזהים כבר חודשים תנועה צבאית ערה מעבר לגבול, אבל לצה"ל לא נעים לשאול את הירדנים מה הם מבשלים שם כי הם עלולים להיעלב. בשנה שעברה נתפס במעבר אלנבי חבר פרלמנט ירדני עם כמויות אדירות של נשק מוברח, ואנחנו בתגובה התנצלנו בפני המלך כי זה פוגע בכבודו שנתין שלו נתפס. שגרירות ישראל ברבת עמון היא יעד מבוצר כי נוכחות ישראלית מעליבה אותם, וגם תשמישי קדושה יהודיים, לכן הם אוסרים על יהודים להיכנס לממלכה עם תפילין או סתם להיכנס אליה.

אז היה פיגוע, נו, למה לפגוע ברגשותיהם דווקא עכשיו, כשאנחנו כל כך צריכים שקט בגבול המזרחי כדי להתפנות לגבולות הדרומיים והצפוניים, אחרי שנים שהבלגנו על כל מה שקרה שם כדי לא להצית מלחמה אזורית. אבל עם הירדנים זה יהיה אחרת, הם לא יפגעו בנו, הם אנשים רגישים. בואו נחזור לדבר שטויות כחול אשר על שפת הים ולזרות לעצמנו חול בעיניים. רק בזהירות, העין היא איבר רגיש.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com