היא קצת עומדת בצל לעומת אחותה הגדולה, הוותיקה, המיוחצנת והאסתטית. תמיד מגיעה אחריה, אבל היא שם, בקביעות, ובכל פעם מפיקה סיפורים מסמרי שיער ומלמדת אותנו לא להתייאש ולהביט קדימה בתקווה. האולימפיאדה הפראלימפית.
רעיון האולימפיאדה לספורטאים עם מוגבלויות נולד בראשו של רופא יהודי, פרופסור סר לודוויג גוטמן (ויש לי הרגשה שזה לא מקרי). גוטמן המציא משחקי ספורט למטופלים הנכים שלו, נפגעי עמוד שדרה ממלחמת העולם השנייה. בהתחלה הם התקיימו רק בבריטניה, ובהמשך הפכו לבין־לאומיים. משחקי סטוק מנדוויל, כך קוראים להם, ממשיכים להתקיים גם היום, אבל הם הביאו לעולם את האולימפיאדה הפראלימפית שמתקיימת מיד אחרי האולימפיאדה הרגילה.
ספורט הוא סיפור של התמסרות פיזית ומנטלית, של התמדה, של ניצחונות והפסדים, של ידיעה שאתה נותן את הטוב ביותר שלך ועוד קצת. לפעמים זה יביא אותך לגבהים, לפעמים זה פשוט לא יספיק. ואם באולימפיאדה רגילה, שהיא פסגה שמתרחשת פעם בארבע שנים, מגיעים כל המרכיבים האלה לשיא, באולמפיאדה פראלימפית יש את כל אלה, ועוד.
בשביל הספורטאים האלה לא טבעי לרוץ או לשחות או לחתור, לזרוק ולקלוע. ההחלטה לעסוק בספורט, לתת אמון בגוף שאינו שלם, לדעת להפעיל אותו בצורה אחרת, יצירתית אבל מדויקת, כל אלה ראויים עוד יותר להערכה ומעוררים מחשבות על רוחו של האדם, על יכולותיו ועל הבחירה לא להישבר. אולי כדאי לקיים אותה לפני האולימפיאדה הרגילה המקדשת את הגוף, ולקבל השראה למשברים וקשיים בחיים.
גם באולימפיאדה הפראלימפית נבחרת ישראל הייתה מצוינת והביאה למדינה שמחה וכבוד רב. השנה קטפו הספורטאים הנכים עשר מדליות, וכל מתחרה וכל זוכה מעוררים עניין.
הסיפור של אסף יסעור, תושב רמת הגולן שזכה במדליית זהב בטקוואנדו, היה יכול להיראות אחרת. יסעור בן ה־22 נולד בריא, אך התחשמל שבוע לפני שמלאו לו 13. שתי ידיו נקטעו, אבל שנה אחר כך הוא כבר התחיל להתאמן בטקוואנדו. יסעור, כך מספרים, נוהג להתאמן עם אנשים שאין להם מוגבלות פיזית. המדליה הנוכחית היא אומנם המדליה החמישית שלו, אבל להביא את הזהב באולימפיאדה זה שיא חדש. הוא עמד על הפודיום עם הכיפה, ולא עם כובע, בכוונה. "היה לי ממש חשוב להתגאות בה, לעלות ולהראות לכל העולם. אני ישראלי ועל ראש הפודיום". כל בני משפחתו הגיעו לצפות בתחרות שלו, גם שני האחים שמשרתים בסיירת גולני ונלחמים בכל החודשים האחרונים. כשזכה הוא התעטף בדגל מדינת ישראל ובדגל גולני. הייתי מביאה אותו לסיירת כדי ללמד נחישות (וגם טקוואנדו).
ארבע מתוך עשר המדליות שהביאה המשלחת שייכות לעמי דדאון, שחיין שנולד עם שיתוק מוחין. ספורטאי אגדי, מעוטר במדליות רבות. דדאון דיבר בראיונות שלו על אחדות, על כך שאסור לחזור למחלוקות של טרום המלחמה. הוא סיפר שהוא גאה לייצג את העם היהודי ואת מדינת ישראל, והקדיש את הזכייה שלו למי שאיבדו אנשים קרובים להם במלחמה. בעבר קרא דדאון להורים לילדים נכים לשלוח אותם ללמוד ולעשות ספורט. הפעם, בריאיון שנתן ל'כאן', הוא היה אקטואלי: "לצערנו יהיו עוד נכים בישראל בגלל המלחמה. זו המציאות. אולי חלק מהם ילכו להיות ספורטאים". ספורטאים אחרים דיברו גם הם בראיונות על הנכים החדשים, הצעירים, שהספורט יכול להעצים אותם ושהם מקווים להראות לחיילים הפצועים שמוגבלות הגוף היא לא חסם בפני חיים בריאים ושאיפות רחוקות.
"אם הראש בסדר, הכול בסדר"
ביום ראשון הוקרנה כתבה מרגשת של עמית סגל ובן כספית במחלקת השיקום בתל השומר. הם פגשו חיילים וקצינים שנפצעו, חלקם פצועי גפיים. זו הייתה כתבה שהיא שיעור בציונות.
חיים גל אוטצ'י, בן 38, מילואימניק מחטיבת אלכסנדרוני, הוא אב לשלושה ילדים. אחד נולד ממש לפני המלחמה ואוטצ'י בקושי הספיק להכיר אותו. כשאתה יוצא ליומיים־שלושה הביתה, ואז לעוד כמה שבועות בעזה, התינוק שלך שוכח אותך. עכשיו, אחרי הפציעה והשיקום, נוצר קשר. שניהם מתחילים ללמוד ללכת במקביל. אוטצ'י, אדם מאוד חזק פיזית וספורטאי, שיתף בתסכול שבפציעה.
אבל אז סגל שואל אותו: "אם חוזרים לשבעה באוקטובר?". אוטצ'י עונה בלי להסס: "אני קופץ עוד עשרים פעם. זה הבית". כספית לא מבין: "אבל הבית שלך יותר חשוב", ואוטצ'י עונה לו: "אבל אם לא נילחם שם, לא יהיה בית". וכשהם שואלים מה לאחל לו, למרות כל הקשיים והאתגרים, הוא עונה: "שאני אחזור למלחמה בצפון", ומוסיף: "אם אשתי רואה את זה, היא גומרת אותי". אז אשתו של חיים גל אוטצ'י, אל תגמרי אותו בבקשה. שניכם גיבורים ומדהימים. תודה.
השניים פגשו גם את ארי שפיץ, אהרון בן בילא לאה, שרבים רבים התפללו עליו. היום הוא מדבר והולך ומחייך, קטוע שתי רגליים ויד שעובד קשה מאוד על השיקום שלו, מתוך מבט על הטוב ועל היש ועם הרבה רצון לחתור קדימה. כשסגל ניסה לקרוא את מכתב הפרידה המפויח שהביאו להוריו של שפיץ, כשהיה פצוע אנוש, הוא נשנק. הבחור הצעיר הזה נכנס עם כל ההיסטוריה וכל העתיד של עם ישראל להילחם בעזה. סגל שאל אותו: "כשהרופא אומר לך נקטעו לך שתי רגליים ויד, מה אתה אומר לו?" והוא השיב: "זהו? אם הראש בסדר, הכול יהיה בסדר". אמו של שפיץ סיפרה שהם היו המומים מהבשורה הקשה, אבל מיד התחילו למנות את האיברים שכן מתפקדים, הוסיפה שהם סופרים ניסים וחתמה בכך שצפויים לבן שלה חיים מלאים וטובים. המילים האלה מגיעות מתוך מאגר בלתי נדלה של כוחות, אך בתוכן מקופל עמל רב, יומיומי, סיזיפי, וגם רגעי שבירה, שהם חלק בלתי נפרד מהמסע הזה.
שפיץ הוסיף עוד משפט שכדאי לשים אליו לב. "אני חושב שעם ישראל צריך להבין שיש אנשים שאיבדו גפיים שעוד ברוך השם יש להם עתיד, ואתה יכול לראות פרוטזות, אתה יכול להסתובב בבית הכנסת, ותמיד המבוגרים מנסים לא להסתכל. דווקא הילדים הקטנים באים ואומרים: מה קרה לך ברגליים, נשברה לך הרגל?"
כן, אנחנו המבוגרים משתדלים לא להביט. אולי נפגע, אולי ניבהל, אולי עדיף להתעלם. אנחנו המבוגרים לפעמים משנמכים את הנכה שעומד (או יושב) מולנו. הילדים, אומר שפיץ, ניגשים אחרת. הם ישירים, לא מתבלבלים, ומבינים שמי שעומד מולם הוא אדם שלם, שמשהו בגוף שלו שבור.
כדאי לגלגל את המשפט הזה של שפיץ באוזניים לפחות כמו שנשנן לעצמנו את האמירות שלו על צדקת הדרך. אנחנו עוד לא יודעים מה המלחמה הזאת תעשה לנו כחברה. מה שבטוח הוא שנצטרך להיות יותר מכילים, יותר נגישים, יותר מביטים אל האדם ופחות על הגוף שלו. זה עלינו. החברה היא זו שמאפשרת או חוסמת, שמקבלת או שופטת. אנחנו חייבים להתייחס אליהם כאל שווים (אם לא למעלה מכך), לדאוג שיוכלו להגיע לכל מקום שירצו. להיות נגישים, ולא רק פיזית.
לתגובות: ofralax@gmail.com