לפני 2725 שנה, עמדה ממלכת יהודה בפני כלייה. ממלכת ישראל הוחרבה על ידי אשור שנים בודדות לפני כן. ערי יהודה, הן המפורזות והן המבוצרות ביותר, נפלו לפני מלך אשור בזו אחר זו.
צבא אשור נח בלכיש החזקה, אותה כבש בקרב קשה מידי היהודים. ירושלים נותרה כסוכה בכרם, בודדה במערכה, אי של ריבונות אחרונה.
מלך אשור שולח לירושלים את שלושת בכירי שריו – תרתן שר הצבא, רב סריס, ורבשקה. רבשקה היה אחד ממקורביו הבכירים ביותר, בקיא בפוליטיקה היהודית הפנימית ומדבר באופן שוטף את שפת ממלכת יהודה – עברית. ייתכן אף שהיה יהודי שערק לאשור. השרים באים לירושלים עם צבא גדול ומבקשים לדבר עם חזקיה מלך יהודה ישירות. אל מחוץ לחומה יוצאים אליהם שלושת בכירי ממשלת חזקיהו. שבנא הסופר, שר החוץ; יואח בן אסף המזכיר, שר הפנים, ואליקים בן חלקיהו הממונה על בית המלך.
לכאורה פניו של רבשקה למשא ומתן כדי להימנע ממצור ממושך על ירושלים המבוצרת. אלא שמתברר על ידי רבשקה עצמו שמדובר בלוחמה פסיכולוגית איומה, שבלשון אומן והבנה מעמיקה בענייני הפנים של יהודה, מנסה להסית את העם כנגד חזקיהו המלך, להטיל מורא על הלוחמים ששומעים את הנאום מהחומה, ולהחליש את המורל בכל העם כולו. רבשקה מערער על ההתייצבות הלאומית מאחורי מדיניות חזקיהו הנחוש שלא לוותר לאשור, אף שלפני כן ביצע וויתורים מפליגים למלך אשור והעביר לו כסף רב מאוצרות המדינה והמקדש. ובכן לא כעת. חזקיהו מבין היטב שכעת מדובר על קיומו של עם ישראל כישות לאומית בארצו, ועל זה הוא לא מוכן לשאת ולתת.
למובילת הגוש הצפוני ממלכת אשור, היה כוח רב, קשרים דיפלומטיים ורצף כיבושים מזהיר. מלכי אשור ניהלו אימפריה אזורית, ותאבונם לכבוש עוד שטחים עד שיגיעו למצרים, פסגת שאיפותיהם, לא ידע שובע. אך הם היו סובלניים ביותר, וניהלו אסטרטגיה תוך הבנה מעמיקה של האויב. לאשור לא הייתה כל בעיה להמתין במשך מצור ממושך על ירושלים, אבל הם ידעו היטב שאת יהודה יהיה קשה להפיל, כל עוד היא מאוחדת.
לכן נשלח רבשקה הדובר המוכשר בליווי חיל גדול, ומשלחת שרים בכירים, לנהל 'משא ומתן' שמטרתו כאמור, פירוק הנחישות והאחדות היהודית. במהרה מבינים השרים שהמסרים בפיו לא נועדו לחזקיה המלך, אלא לעם. רבשקה מערער על היסודות עליהן בנויה הנחישות היהודית.
הוא מערער על הברית הצבאית עם מצרים, האימפריה הדרומית: "עתה על מי בטחת כי מרדת בי?!.. על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים?" – מצרים לא יעזרו לכם בעת צרה ואין לכם גב בינלאומי למלחמה ממושכת. אין לכם לגיטימציה מדינית ולא ברית צבאית אמינה.
הוא מערער על ההישענות על אלוקים בכבודו ובעצמו וטוען: "וכי תאמרון אליי 'אל ה' אלוקינו בטחנו', הלא הוא אשר הסיר חזקיהו את במותיו ואת מזבחותיו!" – איך אתם יכולים לחשוב שאלוקים יעזור לכם אם השלטון שלכם הסיר את הבמות שלו? כמובן מדובר בדמגוגיה שכן ישנו איסור חמור על הקרבה בבמות. אבל רבשקה מנסה בזאת לעורר תסיסה פנימית בקרב אלו שכבר מרירים כלפי השלטון ואולי מפאת המלחמה השתיקו את מרירותם באופן זמני. רבשקה בא לעורר מחדש שדים רדומים כלפי השלטון.
הוא מדבר אל השרים בקול רם, ממש צעקה. הוא מדבר בלשון יהודית, עברית אותה מבינים הלוחמים שניצבים על החומה ממעל. שרי יהודה מפצירים בו לדבר ארמית, השפה הדיפלומטית המקובלת: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה." והוא עונה בכנות מרושעת: "העל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר את הדברים האלה? הלא על האנשים היושבים על החומה!" – רבשקה מבהיר לשרים שהוא בכלל לא בא למשא ומתן עם המלך ומטרתו היא 'טובת העם' ומניעת הסבל העתידי שיגרם להם אם חס וחלילה יישארו מאוחדים מאחורי ניהול המלחמה.
ואז הוא עוקף את השרים ופונה ישירות אל העם! אל תאמינו לחזקיהו, הוא רוצה את רעתכם. היכנעו לי ואני אקח אתכם "אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש ארץ לחם וכרמים ארץ זית יצהר ודבש וחיו ולא תמותו ואל תשמעו אל חזקיהו כי יסית אתכם לאמור 'ה' יצילנו'.." מדובר כמובן בשקר גס, האשורים נהגו להגלות את המפסידים והנכנעים להם כדי להחלישם ולמנוע אפשרות של מרידה.
אחרי כל זה, גם בליבו של הדעתן המבוסס ביותר יתעוררו ספקות. אך הספקות הללו, שבטוחני שהתעוררו, לא גרמו למפלה ולפילוג, וזאת מפאת סיבה פשוטה. "והחרישו העם ולא ענו אותו דבר. כי מצוות המלך היא לאמור לא תענוהו". הם פשוט שתקו. החרישו ושמרו את הספקות לעצמם. היה ברור להם מה מוטל על הכף. ייתכן שהיו בעם מי שהיו רוצים גישה אגרסיבית יותר. היו גם מי שמעוניינים בכניעה. לפי חז"ל (סנהדרין כ"ו) שבנא הסופר בעצמו, הלך ונכנע לאשורים, ורצה להביא עימו את 130,000 שומעי לקחו, שהיו רבים מאשר היו עם חזקיהו - 110,000.
חזקיהו חשש שכיוון שהרוב עימו הוא יצליח, ואולי אף צריך להטות אחרי הרוב ולהיכנע, אך ישעיהו הנביא הרגיע את חששו: "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר". כאשר ברור מעבר לכל ספק מה על הכף, אין להסכים לגישת הכניעה. קשר רשעים אינו מן המניין, הוא אינו נספר. המלאך גבריאל מעכב את סיעת שבנא, והוא מגיע לבדו למחנה אשור שזועמים על שרימה אותם והבטיח להביא רבים עימו. שבנא נהרג.
סוף הסיפור ידוע. ישעיהו מנבא בשם ה' שהמחרפים והמגדפים מאשור ישובו בדרך שבה באו, בטרם יירו חץ אחד. ה' מבהיר לאשור שאלו שנפלו לפניו נפלו ברצון ה' בלבד ולא מפני כוח אשור. אם כן, ישראל שבוטחים על ה' ועושים רצונו לא יפלו, לא משנה כמה ינסה אשור. באותו הלילה, עובר מלאך ה' במחנה אשור ומפיל אותם חללים, על אלפיהם ורבבותיהם. "וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים." מפלת מחנה סנחריב בן לילה מוזכרת גם במקורות חיצוניים ובלתי קשורים למקרא.
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך
אומנם עתיד אי אפשר לצפות אבל מהעבר בהחלט ניתן ללמוד בזהירות. כשאנחנו עומדים בפני סוגיה שאיננו יודעים להכריע בה, ראוי להתבונן במעשי אבות. ההקבלה בין נאום רבשקה ללוחמה הפסיכולוגית והדיפלומטית שאויבינו נוקטים בה בדורנו היא מבהילה.
נזכיר כעת את הצעדים שביצעו אויבנו ובראשם איראן והחמאס. אלו האלמנטים המשותפים –
- ערעור לגיטימציה מדינית – חמאס וארגונים אחרים, מנהלים נגדנו מלחמה הסברתית ממושכת במגוון פלטפורמות, בכירי הארגון נותנים ראיונות מתוקשרים, ונפגשים עם מנהיגים אזוריים ובין-לאומיים. רבשקה ערער על הברית עם מצרים, והמטרה זהה, הטלת ספק וערעור הקשרים והבריתות המדיניות והביטחוניות.
- משא ומתן שמטרתו טובת שני הצדדים לכאורה – חמאס וארגוני הגג שמנהלים את 'הג'יהאד המדיני', דוגמת התנועה האסלאמית בישראל והאחים המוסלמים, מנצלים היטב את חולשת המערב וכניעתו לחוקי התקינות הפוליטית שמונעים ממנו שיח אמיתי על בעיות. הם מזכירים ללא הרף ערכים מערביים כמו שוויון, חירות, שגשוג, ושלום, בחלקלקות שפתיים שלולא התקינות הפוליטית, הייתה מובילה לזריקת ארגונים אלו מכל המדרגות. רבשקה הבטיח גלות בארץ זבת חלב ודבש, חלקלקות השפתיים של החמאס מבטיחה לנו שלום, שתי מדינות, ושקט. ברור לנו היום והיה ברור אז מה המטרה האמיתית של האויב והיא הרג, כיבוש שטח, גלות, ואונס. עלינו לאמר זאת בפה מלא.
- פנייה ישירה אל העם בשפתם ופנייה לחששות עמוקים ופחדים כמוסים – רבשקה צועק בעברית מתחת לחומה ומצייר עתיד מר לולא יקשיבו לו וייכנעו, בעתיד זה יאכלו הנצורים את צרכיהם עצמם. ציר הרשע האיראני ובו גם חמאס, מאיים במתקפה נוספת, בהרג חטופים ובפגיעה בלוחמים. הוא מפרסם סרטונים מידי יום, מעלה פוסטים לרשתות חברתיות בעברית, ומשנה ומתקן כל הזמן לפי ההיזון שהוא מקבל מהתקשורת הישראלית והרשתות החברתיות. לו השכלנו להחריש כפי שעשה העם על החומה בימי רבשקה, אולי לא היה הארגון ממשיך במדיניות זו. כשישראל למשל מנסה מהלכי ל"פ – לוחמה פסיכולוגית, קשה לה מאוד להבין עד כמה הצליחה, שכן התגובה היא לרוב -שקט מופתי.
- ניצול תסיסות כלפי השלטון והעמקת קרע בעם, זאת לצורך הנמכת חומת האחדות שנבנתה בתחילת המלחמה. – רבשקה ניסה ככל יכולתו ככל יכולתו להציג את חזקיהו כמי שפועל נגד האינטרס הלאומי ויביא למפלתו ומגייס לצורך כך את "רפורמת הבמות" של חזקיהו. אף אחד ממלכי יהודה לפניו לא העז להסיר את הבמות והמזבחות הפרטיות אף על פי שהן אסורות לחלוטין מכל וכל על פי התורה. זאת מפני שהן היו אהובות על העם ונפוצות מאוד. הגיוס של החלטה קשה זו של חזקיהו, על ידי רבשקה היה לא פחות מגאוני. אפילו שרים בכירים מתוך הממשלה כמו שבנא הסופר הפנו עורף לקואליציה של חזקיהו.
בימינו, חמאס ואחרים, ביחוד איראן, מנצלים את הרושם העז שהותירה הרפורמה המשפטית על השיח הלאומי הישראלי ועל האמון בשלטון ובין קבוצות בעם. מתבצע כל הזמן פרסום של חדשות מזויפות בנוגע לעניין, כאלו על קידום הרפורמה משפטית בזמן המלחמה, מתנהל גיוס סוכנים להפצת מידע כוזב, נפתחות קבוצות טלגרם ודומותיהן, לצד שלטי חוצות באיראן ומקומות אחרים, נאומים בשידור חי וכדומה בהם מוזכרים ללא הרף, הבעיות הפנימיות ביחס לשלטון והחולשה הפנימית כביכול. גם כיום שרים ואישי ציבור, מגלים חוסר תמיכה בהחלטות הקבינט והצבא, דבר תקין כשלעצמו אך שצריך להיאמר בחדרי קבלת ההחלטות ולא בציוץ ברשת חברתית.
- דמגוגיה ושקר – כלפי חוץ רבשקה התנסח בצורה שקרית לחלוטין, לשני צדדים. גם תיאור נעים של כניעה שתוביל ל'רילוקשיין' בסך הכל, בארץ טובה יותר מארץ ישראל לכאורה, תוך שגשוג וברכה. ומצד שני תיאורים מחרידים של העתיד לקרות שלמי שלא ייכנע וישב במצור, שיצטרך לאכול את צואתו ולשתות את מי רגליו. זאת אף על פי שידע רבשקה שלירושלים הנצורה מקורות מים פנימיים, דוגמת הגיחון, וכן מחסני תבואה אדירים שהיו יכולים להספיק למעל עשרים שנה על פי המקורות היהודיים.
- גם בימינו, נשמעות טענות מאויבנו לשני צדדים אלו. אם נוותר על שטחים, על ניצחון ועל הנחישות, נזכה לחטופים שלנו, נזכה לשקט ולשלום. מדובר בשקר שהינו חלק ברור מהאסטרטגיה שיודעת מה רוצה האוזן הישראלית הרחומה לשמוע. אך מלחמה היא לא זמן להיות רחום. אחרי המלחמה חוזרים למידת הרחמים כפי שכתוב במצוות השמדת עיר הנידחת. לאחר שיחריבו את העיר, צריכים המחריבים לחזור למידת הרחמים אך לא לפני: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך."
גם לצד השני נשמע השקר, אם לא נוותר ולא נכנע, 'הכלכלה הישראלית תיפול', נהיה 'מבודדים מדינית' ועוד תיאורים מזוויעים. זאת למרות חוסנה של הכלכלה הישראלית שהוכח במלחמות עבר ואף במלחמה הנוכחית וישתקם ויצמח עוד יותר אחריה. בנוסף אף במהלך המלחמה, רוב הקשרים המדיניים קיימים וישנם כאלו שאף ממשיכים להירקם בחדרי חדרים.
- סבלנות ואסטרטגיה ארוכת טווח – מפעל הכיבוש האשורי נמשך דורות. בנגיסות שטח איטיות דרומה, וסבלנות מעוררת התפעלות. האסלאם הקיצוני פועל באותה סבלנות ואולי אף יותר מרשימה. מתנהלת כלפינו אסטרטגיה מסודרת עם לוח זמנים מסודר ועם שרים וגופים שאמונים על ביצועה.
- הכרסום נעשה במלחמות שאינן מיועדות לניצחון ברור ישיר וסופי אלא לכרסום במורל, התשה וגרימת ייאוש לעם היושב בציון. המטרה זהה – ירושלים. הסבלנות אינסופית. בערבית נקרא העיקרון הזה צַבְּר (صبر) – סבלנות והתעצמות בדרך אל העוצמה האסלאמית , באופן הדרגתי ובטוח.
ובכן, הים אותו הים, והשיטות אותן שיטות. רק החומה השתנתה. בואו ונהיה העם אשר על החומה, נחריש ונעמוד בסבלנות מאחורי השלטון, ביחד, וניתן לו לעשות מה שיש לו מנדט מהעם לעשות, אפילו שיש לנו אין-סוף ספקות מכל כיוון. וכאז כן עתה, נביס את אויבנו ונמשיך במפעל המדהים שנקרא מדינת ישראל.
הכותב משרת באוגדת עזה במילואים וסטודנט לפסיכולוגיה בבר אילן