מצחיק שחכמים אמרו לגבר "אל תרבה שיחה עם האישה", כאילו זה תלוי בו בכלל. הרי אם זה היה תלוי בנו הבית היה דומם. חבורה של אנשים עם קשרי דם שמתקשרים באמצעות פנטומימה. אולי מלבד פעם ביום שבה היינו שואלים זה את זו שאלות סגורות, מה שהגויים קוראים יס נו קווסצ'יונס, כדי שחלילה לא יתפתח דיאלוג מעבר לנצרך. "האם היום עבר עלייך בנעימים?", "כן", "המשך ברכה והצלחה". ושלום על ישראל.
אבל לא כך זוגיות עובדת, ואתה מוצא את עצמך מבלה חלק ניכר מהיום בשיחות "חשובות" על הילדים שהם "גם שלך אתה יודע". אתם שומעים את הנימה המבקרת, נכון?
השבוע ההתעסקות נסובה סביב החוגים של הילדים, בפרט של היעקבינית הקטנה בת השש שמעולם לא זכתה לחוג ומתעקשת לחוות את כל מה שיש לעולם הזה להציע.
"אז תשלחי אותה לחוג, למה צריך לעשות מכל דבר דרמה?" פתחתי את השיחה בהכי גועל נפש שאני יכול סתם כדי למתוח את הזוגיות הזאת לקצה פעם אחת כדי לראות כמה אנחנו עמידים. אשתי דילגה מעל המשוכה הזאת ושמרה על השיחה עניינית, כנראה כדי להראות לי שהיא יותר טובה ממני. "אני יודעת כמה השיחות הלוגיסטיות האלה קשות לך, אז בוא אני אעשה לך את זה פשוט. הילדה רוצה חוג ריקוד".
"יאללה שכוייח, סגרנו חוג ריקוד, המשך ברכה והצלחה", חתמתי את הדיון ופתחתי מחדש את הטלפון שלי כדי להמשיך לצפות בתקציר משחק הפוטבול שפספסתי אתמול כי נרדמתי מולו כי אני רק עושה כאילו אני אוהב פוטבול. נושא לפעם אחרת.
"רגע, שנייה", אשתי המשיכה, "ריקוד סבבה, השאלה איזה ריקוד".
עכשיו אני שואל אתכם, איך יהודי פשוט אמור להיות מסוגל לנהל דיון מיותר כל כך בלי למרוט את שערות ראשו הלוך ומרוט? בואו נהיה בוטים לרגע: למי אכפת? ריקוד זה ריקוד זה ריקוד. הילדה בת שש. היא לא תזכור את החוג הזה. כל הסיבה שאנחנו שולחים אותה זה כדי שכשהיא תבוא אלינו בעוד 25 שנה אחרי שיחה עם הפסיכולוגית ותטען שכל הצרות שלה נובעות מזה שההורים שלה לא השקיעו בה, אנחנו נוכל להגיד: הלו גברת! אנחנו שלחנו אותך לחוג ריקוד! כל מה שאנחנו משקיעים בילדים זה בסך הכול חלק מכתב הגנה בתביעה עתידית של הילדים נגדנו על הזנחה הורית. זה מה שזה. אז למי אכפת איזה ריקוד? "שיהיה ריקוד הגשם מבחינתי", אמרתי לאשתי והתחלתי להקפיץ את הברך כדי לסמן לה שאני מבחינה פיזיולוגית תכף מתפוצץ לאלפי חלקיקים יעקביניים קטנים.
"ריקוד הגשם זו אופציה באמת", היא עלעלה בעלון החוגים, "אבל אני לא יודעת אם היא תתחבר, היא יותר ילדה של קיץ".
הקפצתי גם את הברך השנייה, שיהיה.
מסתבר שכמו בתחום הכירורגיה, גם מדריכי החוגים עוברים התמחויות ותת־התמחויות כדי לתת מענה מה שיותר מדויק לצורכי הפרנסה שלהם.
"נו קדימה, מה האופציות האחרות", שאלתי.
אשתי הציעה חוג ריקוד מודרני. בפרצוף רציני היא הציעה את זה, כאילו יש לה מושג מה זה ומה מבדל את זה מסתם חוג ריקוד. כנראה ריקוד מודרני זה כמו ריקוד רגיל רק שכל ילדה מחזיקה ביד אייפון חדיש בזמן שהיא עושה פלייה.
עוד אופציה שעלתה על השולחן היא חוג ריקוד היפ־הופ. למה היפ־הופ לא נכלל בריקוד מודרני רק השד יודע. הרי גם זה מודרני. שום כבוד לחוקיות בחוברת החוגים הזאת, תאמינו לי. עדכנתי את אשתי שאני לא בעניין של לחשוף את הבת שלנו לתרבות כמו היפ־הופ אלא אם כן סנופ דוג בכבודו ובעצמו מעביר את החוג. אשתי עדכנה שזו בחורה בשם אורטל משערי תקווה. הכי רחוק שאפשר מסנופ דוג.
"מה לגבי ברייקדאנס?" היא הציעה. כאילו לא צפינו כולנו באולימפיאדה האחרונה. לא צפינו כולנו? אז אני אסביר. הייתה איזו גברת אוסטרלית רקדנית ברייקדאנס שרקדה כל כך גרוע באולימפיאדה שהיו צריכים לבטל אותו כענף אולימפי. הבחורה הזאת הפכה ללעג וקלס בכל המרשתת. גורל כזה לאחל לבת שלי? כבר עדיף שתרקוד ג'אז.
"ג'אז זו גם אופציה".
"ג'אז זו האחות המכוערת של הבלוז, שגם היא לא איזה מי ישמע", עדכנתי את אשתי.
"אז מה אתה מציע, תגיד לי?" אשתי התחילה לאבד את הסבלנות, "תמצא אתה פתרון".
"שתלך לחוג ריקוד רגיל. סתם ריקוד, ריקוד לשם ריקוד", התעצבנתי. למה צריך את כל הרזולוציות האלה? עם הבנים זה יותר פשוט. חוג כדורגל ושלום. זה לא שיש חוג כדורגל בסגנון איטלקי, חוג כדורגל מסורתי, חוג כדורגל מפונצ'ר, חוג כדורגל ידיים. כדורגל זה כדורגל. אז שריקוד יהיה ריקוד וזהו.
"טוב אז נרד מריקוד", אשתי נכנעה, "אפשר לשלוח אותה לחוג אומנות וזהו".
לא נעים להגיד, אבל בשלב הזה היה אפשר מבחינתי גם לשלוח אותה לחוג פינוי גזם. אבל סדרי העדיפויות שלי ברורים מאוד, ואם יש אופציה לסיים את השיחה אז אנחנו הולכים על האופציה הזאת.
"יאללה חוג אומנות, סגרנו".
"מצוין", שמחה אשתי, "עכשיו השאלה איזו אומנות".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com