דילמת שמחת תורה
אני יודע, שמחת תורה עוד הרבה זמן, אלול של סליחות וכל החגים לפנינו, אבל אם לא נחשוב בזמן אולי זה יתפוס אותנו לא מוכנים, וכדאי לארגן את המחשבות לקראת שמחת תורה הקרוב. מה יהיו פניו של החג הזה? איך מתהלכים בין שמחת החג לאסון הנורא שפקד אותנו בחג שעבר? האם נכון, כפי שנשמעים קולות, "לרקוד כפליים" במקום הריקודים של שנה שעברה, להוכיח שלא שברו אותנו, שלא לקחו לנו את השמחה? האם להפך, אולי יש להוריד את מפלס הריקודים, הרי זהו יום האזכרה של נרצחים ולוחמים רבים? אולי הריקודים בבתי הכנסת ייתפסו בקרב אחינו שאינם פוקדים את המקום כניכור וניתוק, ואולי יש רגעים שבהם לא משנה מה יגידו, וגם אם לא יבינו אותנו יש לרקוד? ומה בנוגע לחברי הקהילה ששכלו את בני משפחתם בדיוק ביום הזה? איך מפרנסים את כל זה גם יחד? ובכלל, מה עושים כשבקהילה עצמה נשמעים קולות שונים, ומטבע הדברים באירועים כאלה אלה קולות רמים ועוצמתיים מלאי כאב ואכפתיות. האם יש דרך נכונה, או שהכול על פי הלכי הרוח הקהילתיים? בסוף, אין לנו את הפריווילגיה להישאר בתחום הרעיוני, צריך להכריע מה עושים.
מה שאכתוב כאן מייצג את דעתי בלבד, לא נאמר מטעם גוף כזה או אחר, ואני לא מתיימר לחשוב שזו בהכרח הדרך הנכונה. הסיבה העיקרית שבשלה אני מפרסם את הדברים האלה היא כדי לעורר את הדיון הזה מבעוד יום, כדי שההחלטות יתקבלו בנחת ובחוכמה.
ואולי מהמקום הזה כדאי להתחיל: אני מציע שכל קהילה וכל בית כנסת לא ידחו את הדיון הזה לדקה התשעים. חשבו על זה, דונו בזה, תראו איך נכון לעשות את זה בקהילה שלכם. אני לא בטוח שזה מסוג ההחלטות שגבאי שנבחר באקראי לשנה הזאת יכול לקבל לבד, וגם החלטה שלא להחליט ולנהוג כבכל שנה, גם זו החלטה. יש בחלק מהקהילות רבני קהילה שזוכים לאמון רחב מהציבור שילך אחריהם גם בהכרעה כיצד ייראה שמחת תורה הקרוב, אבל זה לא המצב בכל מקום, וכדאי לחשוב.
עקרונות יסוד
לפני הדיון הפרקטי, כדאי לומר דבר מה ברמה העקרונית. בשנה האחרונה נשמעים קולות רבים, בעיקר מהזירה החילונית האידאולוגית, שלפיהם כל גילוי של שמחה בתקופה הזאת נתפס כחוסר רגישות וחוסר אכפתיות כלפי משפחות חטופים או משפחות שכולות. אני חולק על זה גם בסתם יום של חול, וחושב שאווירה של דכדוך ועצבות מורידה את הרוח ואת היכולת לעמוד באתגרים. אבל הדיון שלנו אחר, מפני שהוא עוסק בשמחה בחג.
כל מי שחווה אבלות במישור הפרטי מכיר את הרגע הזה שבו אבלות וצער נוראי נפגשים עם שבת, יש שחוו גם מפגש של אבל עם חג. במקרים האלה ההלכה ברורה: בשבת אבלים בצנעה (לפחות לרוב השיטות) אבל לא אבלים במישור הציבורי הגלוי, אין אבלות בפרהסיה. החג מפסיק את השבעה שהתחילה לפניו ודוחה את האבלות שהתרגשה בעיצומו. השיטה הזאת היא תפיסת עולם עקרונית: האבל שייך לרגע הזה, אבל השבת והחג נוגעים במקומות נצחיים יותר וכלליים יותר. אין בהם ניכור לכאבו של האדם, אלא הזדמנות של האבל לגעת במשהו שהוא מעבר לכאן ועכשיו ולצער הנורא שפגע בו. הנגיעה במקום הנצחי מעניקה נחמה מסוג אחר. זו הסיבה שלשון מנחמי אבלים בשבת שונה מהנחמה של יום חול: "יכולה השבת שתנחם". אין עצימת עיניים לנוכח הכאב, אבל יש במה להיאחז. יש תקווה. לא תמיד רואים אותה בסתם יום של חול, אבל היא מבצבצת בשבתות וחגים.
ככלל, התפיסה היהודית בנוגע לאבלות וחגים היא תפיסה שמסוגלת להכיל מורכבות. אנחנו לא רק שמחים ולא רק עצובים, אנחנו מחזיקים הפכים. המשפחה שלנו ישבה שבעה בפורים עם בגדי חג על כיסאות רגילים. קיבלנו תנחומים ועשינו גם סעודת פורים, אחרת מכל השנים, אבל גם לא בדיוק סעודת אבלות. מורכבות.
גם בסוכות ובשמחת תורה ישנה מורכבות. החג כאמור מפסיק את השבעה, אבל האבל עצמו לא לוקח חלק בהקפות ובריקודים. יש לו מצווה לשמוח בחג, אבל גם לשמחה הזאת יש גבול. עם זאת, הקהילה רוקדת, אולי גם בשבילו. מורכב.
משמעות הריקודים בשמחת תורה
ריקודי החג אינם מנותקים ממאורעות שמחת תורה שעבר, כי אם קשורים אליהם בקשר אמיץ. התורה שבה אנחנו שמחים היא שהפכה אותנו למה שאנחנו, וגם האנטישמיות שבגלגולה הנוכחי התפרצה עלינו לפני שנה היא התנגדות ליהדותנו. הם טובחים בנו בקריאות דתיות כחלק מתפיסה דתית, והיכולת לרקוד עם התורה מעידה על כך שאנחנו שמחים על מה שאנחנו, מחוברים לזהות שלנו ויודעים את רוחנו. אנחנו קוראים בשמחת תורה "ה׳ מסיני בא", וחכמים דרשו שההר שעליו ניתנה תורה נקרא סיני מפני שירדה עליו שנאה לאומות העולם על ישראל. ריקוד בשמחת תורה הקרוב אין משמעותו עיוורון לכאב - משמעותו שאנחנו לא מתייאשים על אף המחיר הכבד של מסע החיים היהודי, אנחנו אפילו מצליחים לשמוח בו.
יזכור
אחד הדברים המדהימים שמתרחשים בכל שנה בשמחת תורה הוא מעמד ה'יזכור'. דווקא בשיאו של היום השמח הזה, בין קריאת התורה להקפות, עוצרים בחלק מהקהילות את הכול ומזכירים את נשמות הנפטרים. לרגע מתערבבת השמחה בזיכרון. כל מי שרוקד אחרי יזכור רוקד עם היזכור, על אף היזכור ובגלל היזכור. זה ריקוד עמוק, לא מחולות של ריקנות.
הצעה מעשית
לאור כל זה, הצעתי המעשית היא זו: נדמה לי שראוי שריקודי הנצח הללו לא יתבטלו, ואי אפשר שהשבר יגבר על שמחת החג. עם זאת, אני חושב שיש מקום לתת ביטוי לכמה שירים נשמתיים יותר במהלך ההקפות, שירים עמוקים שנוגעים בשנה שלנו. אני חושב שראוי לומר בפני הציבור כמה מילים מיוחדות לפני ההקפות השנה, בין אם הרב ובין אם אחד המתפללים, כדי להתכוונן אל הערך המיוחד של שמחת תורה בשנה הזאת. אני חושב שבאופן מיוחד חייבים לפני הריקודים הללו לפנות אל הילדים ואל בני הנוער ולהסביר את הדברים, בשפתם. שלא יחוו חס וחלילה שמחה מנותקת ושלא יניחו לשבר לכבוש את שמחת החג. חשוב גם להזכיר את כל הדברים הטובים שהתגלו בשנה הקשה הזאת, שיש גם על מה לשמוח מלבד על עצם התורה. אני חושב שגם לפני מעמד היזכור במקומות שנוהגים לומר, כדאי לציין ולהזכיר במיוחד את הזיכרון והערבות לחללים. דיבור רציני על הדברים יביא גם לשמחה אחרת.
אני חושב שבקהילות שנמצאות במקומות מגורים הטרוגניים של דתיים וחילונים, כדאי לעשות מאמץ לבטא זאת כלפי חוץ. אולי להכין מודעות שבהן מזמינים את הציבור למעמד היזכור שיוקדש גם לנרצחי שמחת תורה ונופלי המלחמה. אולי להזמין למעמד משפחות שכולות או להזמין משפחות חטופים לתפילה להשבת החטופים. לכתוב ששמחת תורה שלנו מחוברת היטב לעם שלנו ושואבת כוחות ממי שאנחנו.
מלאכים
עוד יעמדו בשמיים שורות שורות של מלאכים, ישקיפו על ההקפות ויאמרו לפניו: ראה את בניך, אפילו עכשיו אינם מפנים לך עורף ומרקדים לפניך.
לתגובות: liorangelman@gmail.com