רואים את היבשה

סוף דצמבר של השנה שעברה. בעוד אוגדה 98 תוקפת בעצמה את הממלכה של מפקדי החמאס בחאן יונס, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מקבל זימון דחוף לקריה בתל אביב.

לא מדובר בעוד ישיבת קבינט, אלא בישיבה עם ראש הממשלה וצוותו יחד עם הפיקוד הצבאי הבכיר – רמטכ"ל, ראש אגף המבצעים, ראש אגף התכנון וקציני מטה בכירים נוספים. מטרת הפגישה לא ידועה, חומר מקדים לא נשלח, אך השר כבר דוהר במורד כביש מספר 1 אל המפקדה הראשית של צה"ל.

על המסך מוקרנת מצגת. נציגי הצבא מובילים את הדיון. בפיהם בקשה: אחרי תהליך של תכנון והערכה מחדש של האיומים והצרכים הצבאיים בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, התעורר צורך בעדכון התוכנית הרב־שנתית של צה"ל. אך לפני כמה חודשים פרטיה סוכמו בין שר האוצר והצבא והובאו להצבעה בכנסת, אך המלחמה שפרצה טרפה את הקלפים. נוסף ל־68 מיליארד השקלים בממוצע לשנה שכבר סוכמו, סכום שמהווה ארבעה אחוזים מהתוצר הלאומי, דורשים בצבא תוספת של 222 מיליארד לארבע השנים הקרובות. או במילים אחרות: לא הגדלה, לא הרחבה, לא החרגה – הכפלה של תקציב הביטחון בהחלטה אחת.

המשמעויות למשק עצומות. זה צעד תקציבי שיחייב אחת או יותר מתוך כמה חלופות: קיצוץ עמוק בשירותים חיוניים אחרים לאזרח, הגדלת הגירעון וריביות גבוהות שישראל תיאלץ לשלם עליו, והעלאה משמעותית של מיסים ישירים ועקיפים. שר האוצר מיד נרתע. מצב חירום או לא מצב חירום, זו לא החלטה שמתקבלת כלאחר יד בפגישה חפוזה. אבל עוד יותר חשוב מזה, הוא מטיח בפני הרמטכ"ל ואלופיו את הטענה הבאה: האם המטכ"ל שכשל ב־7 באוקטובר, ובימים אלה עוד נמצא בלב הלחימה ורחוק מלהסיק לגביה מסקנות מלאות ומדויקות, הוא זה שיכתיב את בניין הכוח של צה"ל ארבע שנים קדימה?

דרוש שינוי מהותי בבניין הכוח

הפגישה הזאת הייתה נקודת החיכוך הראשונה, שסופה בוועדה לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח בראשות יעקב נגל – או בקיצור ועדת נגל – שמתכנסת בימים אלה שלוש פעמים בשבוע ומתעתדת להגיש את מסקנותיה בתוך כמה חודשים. שר האוצר החליט שעל הגבעה הזאת הוא מוכן למות, למרות אי החיבה האינהרנטי של צה"ל להתערבות של נבחרי ציבור בעבודתו. יותר מזה, יעידו חברי הכנסת והשרים שפוגשים את הקצינים בוועדות ובישיבות השונות – הם לא אוהבים בכלל חיכוך עם פוליטיקאים, והם דואגים לבטא את זה בכל דרך אפשרית.

שתי הטענות העיקריות שהציב האוצר לנוכח דרישת הצבא להכפלת התקציב נגעו בפן הכספי ובפן האסטרטגי. הפן הכספי הוא פשוט. אם הייתם מבקשים תוספת של מיליארד או שני מיליארד, ענה השר סמוטריץ' לנציגי הצבא שהקשו האם גם למשרד החינוך הוא מתערב בבניית התקציב, הייתי מעביר בלי להתערב. הרי כבר סגרנו את התקציב לפני כמה חודשים והכול היה מוסכם. אבל כשאתם באים עם דרישה שמטלטלת את כל המשק, אז אני כשומר הסף של ארנקם של אזרחי ישראל לא יכול לחתום ככה על השיק. אני צריך לדעת שאף שקל לא עובר סתם, ומה שכן עובר מנוצל בצורה המיטבית.

אבל האמת היא שהנושא הקריטי יותר, זה שהופך את הוויכוח בין האוצר לצה"ל להרבה יותר מעוד קטטה תקציבית מהסוג המוכר, וממילא גם את הוועדה שעוד נגיע אליה לנקודת השפעה חשובה, הוא הטענה האסטרטגית. וכאן נדרשות כמה מילים על האופן שבו צה"ל בונה את תוכניות התקציב שלו, ומה בעצם מסתתר מאחורי המספר הגרנדיוזי 222 מיליארד שקלים.

בימים כתיקונם מציב צה"ל לעצמו בכל חמש שנים תוכנית אסטרטגית כוללת (תר"ש) שאותה מוביל הרמטכ"ל המכהן יחד עם צוות תכנון. אף צבא, בטח לא צבא של מדינה קטנה ומאוימת כישראל, לא יכול לתת מענה מקסימלי בכל עת לכל איום אפשרי. השמיכה רחוקה מאוד מלכסות הכול. לכן נדרשת הערכה מושכלת של האיומים הקרובים והדחופים, ומשם לגזור את האסטרטגיה הנכונה להתמודדות עימם. השלב הבא, אחרי קביעת האסטרטגיה, הוא בניין הכוח - החלטה על האמצעים הדרושים למימוש האסטרטגיה. וכמו כל דבר בחיים, הקצה של כל התהליך הזה הוא כסף - האסטרטגיה שמנחה אותך מיתרגמת בסופו של תהליך לכסף שתצטרך לשלם על האמצעים שייתנו מענה לאיום.

סמוטריץ' מבקש לעשות את הדרך ההפוכה. מהכסף, שנמצא אצלו, להגיע אל האסטרטגיה. לתפיסתו, לא רק על עניין הבזבזנות והשומנים המפורסמים בצה"ל הוא צריך להשגיח בשבע עיניים, אלא אפילו יותר מכך עליו לפקוח עין על בניין הכוח החדש. אחרי 7 באוקטובר זה לא דיון מותרות, אלא חובה על נבחרי הציבור שכשלו בפיקוח על הצבא בסיבוב הקודם. בוודאי ובוודאי כאשר לטענת גורמים באוצר, המצגת של הכפלת התקציב לא כללה שינוי מהותי בבניין הכוח וצבא היבשה שוב נותר אחרון בסדר העדיפויות מול זרועות האוויר והמודיעין.

בימים אלה אני קורא את ספרו של תת־אלוף גיא חזות 'צבא ההייטק וצבא היבשה'. חזות תיאר את התהליכים ההרסניים האלה בצה"ל בספר, שנכתב ברובו עוד לפני אסון 7 באוקטובר. הוא טוען שבחמשת התר"שים האחרונים צבא היבשה יובש והתקציב היה מוטה מודיעין, ים ואוויר. זה הולך יחד עם תפיסת ההפעלה. הפיקוד הבכיר היה ממש מורתע מלהפעיל את זרוע היבשה. דורות של לוחמי זרוע היבשה התאמנו בקדחתנות, ופיתחו תוך כדי כך ציניות מרירה כלפי האפשרות שהיכולות שרכשו יופעלו. הביטחון העצמי שלהם בעליונות מול האויב נשחק. זה פרי מעגל הקסמים של אסטרטגיה-תקציב. כשלא מאמינים בך - לא כוללים אותך בתוכנית האסטרטגית, וכשאינך נכלל באסטרטגיה התקצוב יורד. וכשהתקצוב יורד, גם הביטחון העצמי באמצעים וביכולת יורד, וכך אמון הפיקוד וחוזר חלילה.

סמוטריץ' החליט שהוא לא מוכן לשלם על זה. זה מוצר גרוע מאוד לביטחון אזרחי ישראל, טען, בטח במחיר של 222 מיליארד שקלים. "למה לא מקימים אוגדה חדשה?" הקשה על הרמטכ"ל, "אולי אפילו שתיים". הצבא הקטן והחכם קרס בשמחת תורה, ונדרש צבא גדול וחכם. התשובה הגיעה בפגישה הבאה. במצגת שהוצגה בפגישת ההמשך, שבועיים לאחר מכן (בתחילת ינואר), הופיעה פתאום אוגדה חדשה בעוגת התקציב. הלוי חשב שהוא ירצה בכך את השר, אבל הצעד הזה גרם דווקא לתרעומת.

"אתם עושים ממני צחוק?" התפרץ סמוטריץ', "לפני שבועיים לא היה צורך באוגדה והיום יש? מתקיים איזה תהליך חשיבה סדור ורציני, או שאתם מנסים לסתום את הפה של השר כדי לקבל את הכסף?" זה היה הרגע שבו התקבלה ההחלטה שכך זה לא ימשיך. הרעיון של ועדה ציבורית, שתכלול נציגים של כל הצדדים ותדון בתקציב הביטחון מהשקל הראשון – כולל תקציב הבסיס שכבר עבר – נולד.

בצבא כמובן לא אהבו. הם התעקשו על הדרך הקלה – הצבא מתכנן והדרג הפוליטי מאשר. אבל אז נתקלו בחומה בצורה. תהליכי רכש גדולים, שאורכים כמה שנים, לא קיבלו שוב את האישור האוטומטי ממשרד האוצר. רכש מטוסים ומיירטים נעצר, עד שתתקבל הסכמה על תכנון משותף.

כאן יש להדגיש עניין חשוב, בניגוד לכותרות שפורסמו במהלך חודשי המלחמה. רכש המטוסים המדובר שנעצר, ועיטר את שער ידיעות אחרונות, הוא אישור עקרוני לתהליך רכש שצה"ל ביקש להתחיל והיה צריך להימשך שנים ארוכות. באופן כללי, כל כיסוי כספי להוצאות המלחמה נלקח ישירות מקופת האוצר ולא מתקציב הביטחון, כך שהטענות על עצירת תחמושת בזמן לחימה הן דמגוגיה. הוויכוחים בין האוצר לביטחון קשורים רק לבניין הכוח, כלומר בניית אסטרטגיה עתידית ולא תחזוקת המלחמה.

המחלוקת בין משרד האוצר לצה"ל נמשכה עד אמצע חודש פברואר, הזמן שבו הצביעה הכנסת על התקציב המעודכן בעקבות המלחמה. הלחץ לסגור את התקציב המעודכן דחק גם את צה"ל ומשרד האוצר, וכך הושגה פשרה: כיסוי הוצאות המלחמה ייפול על האוצר, 82 מיליארד יאושרו בהדרגה לארבע שנים לצורך רכישות דחופות, אך כלל התקציב – כולל תקציב השגרה מלפני אוקטובר – יועבר לבחינה מחודשת של ועדה משותפת למשרד האוצר, ראש הממשלה וצה"ל. כלומר, גם 82 המיליארדים שניתנו לצבא על פי התוכנית הנוכחית שלו הם בכפוף לאי־השלמת עבודת הוועדה. ברגע שיגובשו ההמלצות, כל שקל שטרם יצא ייכנס לתוכנית העבודה החדשה.

מאתגרים את החשיבה של צה"ל

הרכב הוועדה צריך לטעת תקווה במי שסבור שהתפיסה האסטרטגית בצה"ל צריכה ניעור. מטעם משרד האוצר יושבים בה האלוף במילואים עמידרור וראש אגף התקציבים לשעבר קובי הבר. את תת־אלוף במילואים אפי איתם הסכים ראש הממשלה לשבץ מטעמו בוועדה לבקשת השר סמוטריץ'. נציגו השני הוא ראש המל"ל לשעבר יעקב נגל, שיושב בעמדה כזאת לא בפעם הראשונה. לכל אחד מהביטחוניסטים שמנגד, אלה שינסו לאתגר את החשיבה של נציגי צה"ל בוועדה, יש גישה משלו, וטוב שכך. אך כולם ביחד מייצגים צורת חשיבה שונה מהמיינסטרים הצבאי. ניתוח שונה של האיומים על ישראל, והמענה הדרוש להם.

הנושא העיקרי יהיה כנראה הגדלת זרוע היבשה. חזרתו של התמרון המסיבי לקדמת הלחימה דורשת הרבה יותר כוח אדם וכוח אש. אמצעי תחמושת עוצמתיים בכמות גדולה, במקום טכנולוגיות בוטיק שמצטלמות טוב בסרטונים של דובר צה"ל אך לא מניעות אוגדה קדימה ולא יוצרות את אפקט ההכרעה. הדוקטרינה של הרתעה באמצעות שילוב של מודיעין איכותי וחיל אוויר חזק כשלה. לא לבנון ולא עזה הורתעו. המלחמה שבין המלחמות לא עצרה את ההתעצמות הצבאית של ארגוני הטרור. בניין הכוח חייב לעבור למודל של הכרעה.

פרט לכך, יידרשו בוועדה לשאלות המענה לאיומים מאיראן ותימן, שלא נלקחו בחשבון בהערכת האיומים ערב 7 באוקטובר. העיניים היו כל העת על הגרעין האיראני, אך מתקפת 300 טילים וכטב"מים לא נלקחה בחשבון. האיום החות'י בכלל לא היה ברשימה. תידרש חשיבה מחדש על מענה הגנתי שלא יעלה מיליארדים בכל סבב, וכן מענה התקפתי שלא יתבסס במאה אחוזים על חיל האוויר. הוא אומנם חזק ועוצמתי, אבל העלויות שלו גבוהות מאוד ואסור לשים את כל הביצים בסל אחד. הרעיון של חיל טילים, שעלה בתקופת ליברמן כשר ביטחון, ישוב אל שולחן הדיונים.

מהפן הכלכלי, שקריטי לא פחות לקיומה של המדינה, צפויים קרבות קשים בוועדה. אין כאן די מקום כדי לצלול לרשתות הקשרים הענפות של מנהל הרכש בצה"ל, גנרלים בדימוס והתעשיות הביטחוניות הישראליות, אך אפשר לומר בביטחון שלא תמיד הקשרים הללו משרתים את האינטרס הכלכלי של ישראל. יתר על כן, אפילו האינטרס הביטחוני לא תמיד יוצא נשכר מהקשרים הללו.

התעשיות הישראליות חכמות מאוד, עמוסות טכנולוגיות מבריקות ויקרות. ניקח לדוגמה כלי נשק שהיה סופר דומיננטי במערכה בעזה – טיל הכתף. חמאס השתמש באפקטיביות רבה, לצערנו, במטולי RPG. עלות של ראש קרב אחד כזה מגיעה ל־2,500 שקלים בערך. לעומתו, טיל הגיל הישראלי מטפס לכיוון רבע מיליון שקלים. ומה היתרון היחסי שלו בתוואי העזתי? זו שאלה שראויה לדיון של המומחים בוועדה. עד היום הוא לא התקיים, מכיוון שצה"ל קונה פחות או יותר את מה שהתעשיות הביטחוניות מייצרות, ולא בהכרח את מה שהוא צריך.

וזו רק דוגמה אחת. לצד השאלה הזאת תיבחן גם שאלת המעבר לייצור מקומי של תחמושת "טיפשה" ומידת הכדאיות שלה מול חלופות אחרות. בכלל, דיוק המינון בין טכנולוגיה למסה יהיה מוטיב חוזר בדיונים. כך גם תפיסת ההגנה לנוכח האיום החדש של הברחות והתקפות בגבול עם ירדן ממזרח. זה יכול להיות באמצעות מכשול מהסוג שהיה נהוג עד כה, טכנולוגי ויקר להחריד, וזה יכול להיות קו ביצורים עם מיקוש במתווה הישן והקלאסי. לכל דבר עלות אחרת והיערכות שונה לרכש וייצור. ופרט לכל הנושאים האלה קיימים עוד נושאים סודיים רבים, שרק חברי הוועדה ייחשפו אליהם וידונו בהם.

בכירים באגף התכנון בצה"ל עמם שוחחנו השבוע, מודים שיש ממש בטענות לגבי בניית הכוח והאסטרטגיה העתידית על ידי אותו מטכ"ל שכשל, ומתייחסים לכמה מסוגיות בניין הכוח המרכזיות. לטענתם, אגף התכנון עובד באופן הדוק עם האוצר, והיחסים הם של הערכה הדדית – כולל עם הדרג הפוליטי. הם מספרים שראש אגף התכנון, האלוף אייל הראל, נועד שעות ארוכות עם שר האוצר, והפגישות היו מקצועיות ומלמדות. עם זאת, בצה"ל סירבו להתייחס למאבק שהתנהל עד לשלב בו הוקמה הוועדה, בטענה שזה עניין פוליטי ולא מקצועי.

לגופם של דברים, הסביר הבכיר באגף התכנון שצה"ל הבין כבר בינואר שהערכת האיומים הצה"לית דרושה עדכון דחוף, ועם זאת החודשים שחלפו הולידו עוד ועוד שינויים והתאמות נחוצים. הדרישה נכון להיום כבר עומד על למעלה מ-300 מיליארד שקלים.

הגורם הסביר את הדחיפות. מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, העולם כולו במירוץ התחמשות. גרמניה, לצורך העניין, הכפילה את תקציב הביטחון שלה חודשים ספורים אחרי פרוץ המלחמה. הדבר תקף גם לגבי מדינות מזרח אירופה, שמיהרו להתחמש מפני פלישה דומה של רוסיה לשטחן. הדבר גרם לעליות מחירים, קשיים בשרשרות האספקה וקווי ייצור שלמים שנסגרים בעסקאות עם מדינות לאספקה עבורן בלבד. זאת הסיבה שנדרשת כאן זריזות והחלטיות, ואין פנאי להמתין לתהליכי עומק במטכ"ל ובאוצר.

לדוגמא הוא מביא עסקה שהפסיד ממש לאחרונה בנושא שקריטי מאוד לתמרון הקרקעי. לדבריו, צה"ל נכנס למשא ומתן עם מפעל באיזור הבלקן על אספקת כמות גדולה מאוד של פגזי 155 מילימטר. הבלקנים דרשו תשובה תוך שלושה שבועות, ומקדמה על סך 40 אחוזים. אגף התכנון מיהר לשתף את האוצר, והצליח לחזור בדיוק אחרי שלושה שבועות. ועדיין – זה היה מאוחר מדי. קו הייצור נסגר עבור מדינה אחרת.

לגבי הביקורת המושמעת לגבי הרעבת זרוע היבשה, אותו גורם עונה בהרחבה. לדבריו, הגם שבאופן מוחלט הוא מודה שזרוע היבשה תוקצבה בחסר במהלך השנים, באופן יחסי זרוע היבשה היא הזרוע המתוקצבת ביותר בצה"ל ובפער גדול, יותר מפי שניים מחיל האוויר. עם זאת, הוא מודה שבדיעבד התגלה פער גדול בתקצוב הזרוע, בעיקר בנוגע לאוגדות המילואים.

כעת, מסביר הגורם, התקציב התוספתי אמור לתת מענה גם לפער הזה. לדבריו, התקציב החדש מבטל את הדיפרנציאציה בין אוגדות המילואים לאוגדות הסדיר, לאמור: מילואימניקים וסדירניקים יקבלו את אותו הציוד באותו סדר קדימות. בשורה ללא ספק. התקציב החדש מבקש להעביר 7 מיליארד שקלים להשלמת הפערים הן ברכבים משוריינים והן בציוד לוחם אישי – מציוד מיגון ועד אמצים לראיית לילה.

גם לביקורת על טכנולוגיות מיותרות מתייחס הגורם. הוא מסכים שיש מקום לבחון חלופות "טיפשות" יותר, אך מסייג כי יש לבחון שהן נותנות מענה לצרכים הצה"ליים. בניגוד לאיראן או חיזבאללה, הוא מסביר, שגם אם כטב"ם נפץ שלהן יפול בגלל תקלה על ריכוז אזרחי זה לא מאוד יפריע להן, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה פחות מ-98 אחוזי דיוק. זה נכון מבחינת עמידה בדין הבינלאומי, אבל גם מבחינה מבצעית.

על האופטימיות צריך לבזוק מידה מסוימת של סקפטיות. התחלנו בכך שהכסף הוא ביטוי הקצה של האסטרטגיה, אבל הדרך חזור לא בהכרח תגיע אל היעד הסופי. כפי שנראה כעת, הרמטכ"ל אינו מוכן לשחרר את כיסאו עד שיבטיח את מינויו של מטכ"ל חדש לטעמו, הכול כמובן מתוך פחד מ"הפוליטיקאים המושחתים" שימנו את אנשי שלומם. בהתאם לכך, האנשים שיקבלו בסופו של יום את התקציבים ויפעילו את המכונה הם אנשים מאותה התפיסה. גם כשיש לך עוד שתי אוגדות מתמרנות ומצוידות בהשקעה גדולה, אתה יכול להשבית ולסרס אותן כפי שנעשה עד ה־7 באוקטובר. לכן הצלחת הוועדה, אם תתרחש, היא צעד אחד חשוב. הצעד השני, המשלים, חייב להיות שינוי יסודי – אנושי ותפיסתי – של הפורום המוביל את צבא ההגנה לישראל.

לתגובות: yoniro770@gmail.com