היה זה בשנים שלאחר העקירה מגוש קטיף. בני הזוג ארווין וצ'רנה מוסקוביץ', פילנתרופים יהודים ידועים מארצות הברית, החליטו להשקיע את כספם בהקמת מרכזים רפואיים ביישובי עוטף עזה וחבל אשכול – אורים, בארי, כרם שלום ועוד. מדובר היה בהשקעה כספית ניכרת, אלא שבני הזוג התעקשו על אלמנט שייקר את הפרויקט עשרת מונים. "אנחנו רוצים שהכול יהיה ממוגן נגד טילים!" הודיעה צ'רנה. "אבל זה מייקר מאוד לבנות את הכול ממוגן", הזהירו אותה יודעי דבר. צ'רנה התעקשה: "יהיה בזה צורך", ניבאה, וכנראה ידעה מה ניבאה. אומנם באותן שנים סבלו תושבי העוטף רק מ"טפטופים" של קסאמים ועוד מרעין בישין שהגיעו מעזה ה"מנותקת ביטחונית" מישראל, אבל כנראה משהו מכישרון החזון המופלא של בני הזוג הללו הכיר בממדי הקטסטרופה שצפויה להתרגש על האזור כעשור לאחר מכן. כך יצא שמעוזי שמאל, אפילו רדיקליים, נהנו במשך שנים מכספי הזוג שמפעליו האחרים בתחום ההתיישבות הותקפו על ידי אותו שמאל ממש.
יכולת ראיית העתיד של בני הזוג, שאותה המשיכה צ'רנה מוסקוביץ' לבדה לאחר פטירת בעלה ארווין בשנת תשע"ו, חוללה במדינת ישראל מהפכים שאת רובם הציבור לא יודע אפילו לשייך לשניים. מכיריהם מספרים על בני זוג שבאותה מידה שהיו נדבנים ורחבי לב הקפיד גם על שקט תעשייתי, אפס כותרות ואפס גזירת קופונים סביב עשייתם ומפעלי החיים שעליהם הם חתומים. בכ"ו באב, לפני כשבועיים, נפטרה צ'רנה מוסקוביץ' בשיבה טובה ונקברה בהר הזיתים לצד בעלה. היא הייתה אם לשמונה ילדים, שאת חייה חיה בצניעות אבל תרמה לעם ישראל ללא גבולות.
גולת הכותרת של מפעלי התרומה הרבים של המשפחה הייתה ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים. השניים שמו את כספם על מה שהיה אז קרן הצבי: רכישת בתים בשכונות מזרח העיר כדי לאכלסם ביהודים. נזכיר כי כל השכונות המוכרות כיום באזורים אלו לא היו קיימות אז, והרעיון של יישוב יהודים בלב אוכלוסייה ערבית עוינת היה באותם ימים בגדר חזון כמעט מנותק מהמציאות, שיכולת היישום שלו הייתה צריכה לצלוח מהמורות רבות. אבל השניים האמינו בחשיבות החזון הזה בכל לב, וצעד אחר צעד עם עמותות ההתיישבות, כמו עטרת כהנים ועיר דוד, הלכו וכבשו עוד דונם ועוד בית. בשנים הראשונות, מספר אריה קינג, סגן ראש עיריית ירושלים וממקימי שכונת מעלה הזיתים במזרח העיר, הייתה צ'רנה בצל הפעילות של בעלה, "אם כי הוא נתן לה את המקום שלה והיא הייתה שותפה לצידו. כעבור כמה שנים, כשהוא חלה ולא יכול היה להמשיך, היא נכנסה לנעליו הגדולות והמשיכה את דרכו, ואפילו הלכה לכיוונים שהוא עצמו לא חשב עליהם".
אחד הכיוונים הללו, שחולל מהפכה של ממש הן בתפיסה הרעיונית והן בשטח עצמו, הוא החלטתה של צ'רנה להתמקד בבניית שכונות שלמות במזרח העיר ולא להסתפק ברכישת בתים. זה אומנם התחיל בתקופתו של בעלה, מדייק קינג, אבל הדברים התרחשו בעיקר תחת השרביט שלה כמנהלת קרן מוסקוביץ'. "זה כבר לא היה בית פה בית שם, מדובר בשכונות שלמות שהוקמו מכוחה: בית אורות, מעלה הזיתים, קדמת ציון, עיר דוד, וכעת נבנית גם שכונה במתחם שבו עמד מלון שפרד – על שטח שבין שכונת שמעון הצדיק לגבעה הצרפתית, בין 70 ל־100 יחידות דיור", מבשר קינג. "עולם ההתיישבות במזרח ירושלים לא היה נראה כך לולא משפחת מוסקוביץ'. לולא הם זו לא הייתה התיישבות אלא היה נשאר בגדר התנחלות או גבעה. היום בכל מקום שאתה מסתכל יש שכונות יהודיות. זו הייתה החוכמה שלהם. הם תמיד הסכימו להיות בעלי החזון ופורצי הדרך, עם הסיכונים הכרוכים בכך, ואחריהם באו מי שהמשיכו את דרכם".
צ'רנה חידשה לא רק בהשקעה בבנייה המסיבית, אלא גם בהחלטה לשים לב לאיכות חייהם של היהודים בשכונות הללו. "היא פעלה בתחומים שאינם רק רכישות בתים, אלא גם תרמה לתמיכה באוכלוסייה: צורכי ביטחון, תמיכה בנשים ובילדים, הקמת גני ילדים ובתי כנסת. לא רק לדאוג לבית, אלא גם למי שחי בתוכו".
אורי בנק, מי שהיה יד ימינו של הרב והשר לשעבר בני אלון ז"ל, מפורצי הדרך בהתיישבות במזרח העיר בישיבת בית אורות, מגדיר את תרומתם של בני הזוג ככזו שלא התבטאה רק בכסף אלא גם, כאמור, בחזון ובמבט־על של מנהיגים. "הם היו הראשונים שהבינו שצריך לקטוע את הרצף הטריטוריאלי של ערביי מזרח ירושלים, כי אם זה לא יקרה – דרישת הפלשתינים אז במסגרת הסכמי אוסלו לקבל זכות בירושלים כעיר הבירה שלהם הייתה לכאורה מוצדקת. זה קרה כבר בתחילת שנות התשעים, עם פרוץ הסכמי אוסלו. דוידלה בארי הקים את עיר דוד, מתי דן עם עטרת כהנים בעיר העתיקה, והרב חנן פורת והרב בני אלון בבית אורות. הזוג מוסקוביץ', בתחילה ארווין ולאחר מכן ממשיכתו צ'רנה, לגמרי לקחו על עצמם את המשימה ועמדו מאחורי כולם. היא המשיכה את השליחות שלו הלאה והקרן העניקה כספים רבים מתוך החזון לייהד את מזרח ירושלים ככל האפשר. מאחר שהמדינה לא עשתה זאת מאז 67', הם הבינו שהמשימה הזאת מוטלת עליהם".
צ'רנה, כאמור אשת החידושים, הפתיעה את אנשי ההתיישבות שוב ושוב. כך למשל, ממשיך ומספר בנק, הוא התלווה לרב בני אלון בכמה פגישות עם צ'רנה, בנוגע ליעד שהיה חדשני באותו זמן בתחום הפילנתרופיה ההתיישבותית: "בפעם הראשונה לא ביקשנו כסף לבניינים, משהו מוחשי ששמו של התורם נשאר עליו לדורות, אלא רצינו את תרומתם לקמפיין. ב־2007 ביקש הרב אלון לצאת לראשונה עם רעיון החלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. הוא ביקש להציב את תוכנית הריבונות כאלטרנטיבה מדינית לתוכנית שתי המדינות. בתחילה הוא חשש: איך היא תסכים לשים כסף על רעיון? הלכנו אליה, והיא השתכנעה מיד. היא הייתה מונחת איתנו באותו חזון, והבינה שצריך להציג תוכנית מדינית סדורה של הימין. אז זה היה נחשב הזוי גם בימין לדבר על ריבונות, במפד"ל ובליכוד תקפו את הרב אלון, אבל צ'רנה קנתה את זה בשתי ידיים, וגם בכסף: היא שמה על זה יותר ממיליון וחצי דולר במשך שנתיים. מהכסף שלה כתבנו את התוכנית המדינית של 'היוזמה הישראלית', הוצאנו חוברת, סרטון, שלטי חוצות. היא נתנה את רוב הכסף לקמפיין הזה. צ'רנה והרב אלון הם חלוצי רעיון הריבונות, שהביאו למודעות הבין־לאומית והישראלית שהריבונות היא הפתרון לרעיון שתי המדינות".
ציונות, הדור הבא
ואחרי פורצי הדרך מגיעים המגשימים: את רעיון הריבונות מובילות כיום נדיה מטר ויהודית קצובר, וגם הן נתמכו לאורך כל הדרך בנדיבותה של צ'רנה, אבל גם בהיותה מנטורית של התנועה כולה. "התרומה שלה בשבילנו הייתה בהיותה מורת דרך", מספרת קצובר. "היא הייתה מאוד ישירה ועניינית, לא נתנה למרוח אותה, לא אהבה שמתחנפים אליה, שעוטפים בכל מיני דברים. רצתה שיגידו ישר מה העניין, מה הרעיון ומה המטרה. היא ידעה לתפוס את הרגע".
דוגמה לכך, מספרת קצובר, הייתה אחרי רצח ארי פולד הי"ד, תושב אפרת שנהרג בפיגוע בצומת גוש עציון. "באותו לילה פנינו אליה, רצינו לעשות מיד משהו לזכרו. החלטנו להרחיב את גבולות השמורה שהקמנו סמוך לצומת הגוש, עוז וגאו"ן, עד לקצה היכולת מבחינת תפיסת הקרקע ולקבוע עובדות בשטח. הצענו לצ'רנה להקים בקצה השמורה מצפה לזכר ארי פולד, והיא הבינה מיד את העניין ונרתמה אליו".
גם בפרויקט ההיאחזות היהודית במחנה שדמה במזרח גוש עציון, שמטרתו שמירה על רצף טריטוריאלי יהודי, צ'רנה עשתה יד אחת עם הצמד נדיה ויהודית. בזכות תרומתה המחנה הצבאי הנטוש הפך למקום ראוי למגורי אדם, כולל תשתיות, ריצוף, חלונות ועוד, וכיום יש במקום נוכחות צבאית.
"היא גם הבינה את החשיבות של הפעילות שלנו עם 'נוער ריבונות', שצריך להביא את נושא ארץ ישראל לדור ההמשך וגם ליצור מנהיגות. לא מספיק לתפוס גבעות, צריך גם עבודה מדינית ועבודה בכנסת, כפי שאנחנו מלמדים את הנוער שלנו בכנסים".
נדיה מטר נזכרת בתמיכה הרעיונית הלא מובנת מאליה של צ'רנה בתנועת הריבונות, כאשר הוצגה תוכנית המאה של טראמפ לפני כארבע שנים. כאמור, בצידה של הסוכרייה שהציעה סיפוח בחלקים מיהודה ושומרון, העניקה התוכנית גושפנקה למדינה פלשתינית. הדעות בימין ובהתיישבות היו חלוקות לגבי התוכנית, אך צ'רנה גיבתה במאה אחוזים את דרכה הרעיונית של תנועת הריבונות, שסיסמתה אף שעל ושום פתח להכרה במדינה פלשתינית.
במכתב ששיגרה בשנת 2020 למנכ"ל מועצת יש"ע על רקע תוכנית המאה, כתבה צ'רנה בנחרצות: "אני תומכת בנשיא טראמפ ובהישגיו הברוכים, הן בתוך ארצות הברית והן מחוצה לה, ובהידוק הקשר עם ישראל באופן היסטורי וחסר תקדים. עם זאת, לעולם לא אסכים ולא אתמוך בכל מסגרת שמציעה פתרון של שתי מדינות כחלק מההסכם הסופי עם אוכלוסיות ערביות בירושלים, ביהודה ושומרון, בגליל ובעזה, ולא משנה באיזו אריזה תגיע מסגרת כזו. אומר כן לריבונות ולא למדינה פלשתינית!"
בין מפעלותיה הרבים יזמה צ'רנה את פרס מוסקוביץ' לציונות שמוענק אחת לשנה מזה 16 שנים. בטקס הענקת הפרס בשנתו התשיעית הסבירה את המוטיבציה ליזום את הפרס: "זה לא מקרי שיוזמת חלוקת הפרס החלה לאחר פינוי ההתיישבות בגוש קטיף, פעילות שהייתה נגד הציונות. לאחר טראומה כזאת, חשוב להכיר ולהוקיר את אלו שעושים ציונות גם בימינו, לאחר שאבותיהם עמלו לבנות כאן ארץ. הדור הזה חייב לשבור את התבנית המוכרת, אנחנו לא רוצים סימפתיה, אלא רוצים לפעול ולעשות. יש לנו מסר: ישראל היא לא עוד ארץ. אנחנו יהודים, ציוניים - ואת זה שווה וראוי לחגוג".
גם בענף הזה פרצה צ'רנה את גבולות הסטריאוטיפ של הנדבנים הדתיים־ימניים, ודאגה שהפרס יחולק למגשימי ציונות לא רק מגזרת גב ההר. לצידם של אישי ההתיישבות כמו נועם ארנון, חנן פורת, בני אלון, ישראל הראל והרב משה לוינגר, זכו בפרס גם עורכת הדין ניצנה דרשן לייטנר, יגאל כהן אורגד (אוניברסיטת אריאל), ד"ר צבי צמרת, יואל זילברמן (השומר החדש), קרולין גליק ועוד.
אריה קינג יודע לספר על ארווין וצ'רנה שלא טמנו ידם בצלחת אלא עמוק בכיס לנוכח כל יהודי שהיה בצרה, שמאוחר יותר אפילו לא ידע שהמושיע האלמוני שלו הם שני היהודים האמריקנים. צ'רנה גם השקיעה כסף במחקרים רפואיים חשובים במכון ויצמן ובאוניברסיטת בר אילן. כשנקראה לדגל להקמת הגרעין והישיבה ביפו וגם בעכו העתיקה – לא היה צריך להסביר לה פעמיים. כך גם ארגון השומר החדש, יוזמה של בחור חילוני אלמוני צעיר מהגליל בשם יואל זילברמן, שהפך בזכות תמיכת קרן מוסקוביץ' לארגון שאין כיום חקלאי שלא מכיר אותו ונעזר בו, ומעניק חמצן של סיוע ושמירה ביטחונית לחקלאים ובעלי חוות בכל רחבי הארץ. "גם פה, הם ראו למרחוק ונתנו לו את הגב", אומר קינג.
אחרי הגירוש מגוש קטיף נחלצו ארווין וצ'רנה מוסקוביץ' לסייע לעקורים. שנה לאחר הגירוש תרמו בית כנסת למגורשי שירת הים ביישוב משכיות, אבל תרומה אחרת שלהם שינתה את חייהם של מאות ללא ידיעתם. "לפי חוק ההתנתקות, חקלאי גוש קטיף היו זכאים לפיצוי בסכום זניח. משפחת מוסקוביץ' לקחה את עורך הדין יצחק מירון וביקשה ממנו להגיש תביעה ייצוגית בשם החקלאים. התביעה הצליחה, והמדינה נאלצה להכניס את ידה עמוק לכיס ולפצות את החקלאים עקורי הגוש במיליארדי שקלים. החקלאים אפילו לא יודעים שזה הגיע בזכות ארווין וצ'רנה", מסכם קינג.
הקרן שניהלו בני הזוג תמכה גם במפעלים הומניטריים בארץ ובעולם וגם במוסדות חינוך ובישיבות, וקשה לתאר את מפת ההתיישבות ללא התרומות שהעניקו בלי חשבון. אבל לא פחות חשובה מכך היא ההשראה שהעניקו השניים לחולמי ולוחמי הארץ הזאת, בדרך להתגשמותה המלאה של שיבת ציון השלישית.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com