1. זה בדיוק המשפט שאמר נועם שליט כשדחף לעסקה שהוציאה לחופשי 1,027 רוצחים. אחד מהם הוא יחיא סינוואר, הארכי־רוצח שאחראי על הפיכת עזה למפלצת טרור והמוח מאחורי טבח 7.10.
יש הטוענים שחיי החטופים בסכנה מיידית, ואילו החשש מנזק עתידי שייגרם משחרור המחבלים הוא תיאורטי בלבד. בשפה ההלכתית: "ברי ושמא – ברי עדיף". אך לצערנו אין מדובר בחשש היפותטי אלא בתוצאה ודאית. שחרור מחבלים רוצחים בהכרח יביא לעוד רציחות. כך היה בכל עסקאות שחרור המחבלים עד כה, וכך יהיה, חלילה, גם הפעם. האם חייהם של הנרצחים העתידיים שווים פחות רק כי איננו מכירים אותם כעת? הצגת המתנגדים לעסקה כאכזריים וקשי לב היא דמגוגיה שקרית ועיוות מוסרי.
2. אם הבן שלי היה בידיים של חמאס הייתי משתגע ומוכן לעשות הכול כדי להשיבו הביתה, כולל למסור להם את ארסנל הנשק הגרעיני של ישראל. אך אני מתפלל שמקבלי ההחלטות יהיו חזקים דיים כדי לפעול מתוך אחריות לכל אזרחי המדינה, ולא רק לבן שלי.
זה בדיוק תפקידה של מנהיגות - לשוות לנגד עיניה את כלל ישראל ולהתעלות מעל שיקולים פרטיים, כדברי הרמב"ם על דמותו של המלך ש"ליבו לב כל קהל ישראל" (הלכות מלכים ג, ו).
3. מה אם זה היה הבן שלי? לא יודע, תשאלו את צביקה מור או את אחד ההורים מ'פורום תקווה' שבנם בשבי, ובכל זאת הם זועקים נגד עסקת כניעה לחמאס.
השימוש התקשורתי בטייטל "משפחות החטופים", בה"א הידיעה, הוא שיטה מניפולטיבית ליצור מצג שווא של אחדות דעים. כביכול כל המשפחות דורשות כניעה מיידית לדרישות החמאס, בלי להתחשב במחיר. אולם המציאות שונה. יש קולות אמיצים אך מושתקים של בני משפחות חטופים שמתנגדים בכל תוקף לעסקה שתוותר על האינטרסים החיוניים של ישראל ותותיר את הניצחון בידי האויב. חלקם טוענים בלהט כי זו גם עמדת יקיריהם השבויים: "כלוחם, הוא היה מוכן למסור את נפשו למען עם ישראל. לעולם לא היה מסכים לשחרור מחבלים המוני למען חילוצו האישי".
4. ומה אם הבן שלך הוא זה שיירצח בסבב הבא על ידי אחד המחבלים שישוחררו עכשיו? ומה אם זו תהיה הבת שלך שתיאנס על ידי אחד הנוח'בות שיצאו לחופשי? ומה אם זה יהיה האח שלך שייפול בסבב הבא בעזה אחרי ששוב לא הכרענו את האויב, וישאיר אחריו אלמנה בהיריון וארבעה יתומים קטנים?
מכנים אותם "היתומים השקופים". עוד אין להם שם או פנים בכותרות העיתונים, אבל גורלם נחרץ בהחלטות אנו מקבלים היום. האמת הפשוטה והמחרידה היא שאת הטרור חייבים להביס באופן מוחלט. כל הכלה, כל שכן עסקה שממנה הוא יצא כמנצח, היא חתימה על גזר דין מוות לקורבנות הבאים. מי נתן לנו את הזכות המוסרית לעשות זאת?
5. אני לא יודע מה אם זה היה הבן שלי, אבל מה שבטוח הוא שיחיא סינוואר בוודאי היה רוצה שכל ישראלי ירגיש כאילו זה הבן שלו ויסכים לשלם מחיר מטורף כדי להחזיר אותו. נפשט את הדילמה המורכבת לכדי עיקרון פשוט: חשבו מה היה רוצה האויב שלנו, דמיינו על מה חולם השטן שחרת על דגלו את השמדתנו – ואז עשו בדיוק ההפך!
6. אם זה היה הבן שלי הייתי רוצה שמי שייכנע הוא לא מדינת ישראל, אלא ארגון הטרור שחטף אותו. קשה להאמין איך אחרי הרצח הנורא של ששת החטופים, כשהמחבלים עברו מאחד לשני וירו להם כדור בראש, המפגינים הפנו את זעמם כלפי אדם אחד, נתניהו, והאשימו אותו ברצח. במקום להתאחד מול ארגון הטרור הרצחני שהאמנה שלו שואפת להשמדת ישראל ולתבוע לגבות ממנו מחיר איום ונורא, כל חיצי האשמה הופנו כלפי פנים. כמובן שכלי התקשורת בעולם מיהרו לשדר את הנרטיב המסולף: "ביבי אשם". זו דוגמה מצמררת לעיוות המציאות ולטרלול שאחז בחלקים מהחברה הישראלית ששנאתם לנתניהו מעבירה אותם על דעתם. חסר קולו של הרוב השפוי שיזעק: הנאציזם החמאסי הברברי הוא האשם הבלעדי, ועלינו להבעיר את האדמה מתחת רגליו.
7. אם זה היה הבן שלי הלב היה נשבר, אבל השכל היה מבין שיש דברים חשובים יותר מחייו הפרטיים, והם קיומה וביטחונה של מדינת ישראל, שייפגעו אנושות אם אחרי כל הקורבנות שנפלו במערכה הזאת, האויב יצא ממנה מנצח.
זהו עידן שבו האינדיבידואל וזכויותיו נמצאים במרכז, אבל בל נשכח, אחרי אלפיים שנות גלות שבהן היינו יחידים שמפוזרים בכל קצווי תבל זכינו לשוב לציון ולהופיע שוב כעם ריבוני. כלל ישראל. מה שמונח על כף המאזניים כעת הוא לא פחות מקיומה של המדינה והבטחת עתידה. זאבי עֲרָב המקיפים אותנו עוקבים בדריכות אחר המערכה הנוכחית.
אם המדינה החזקה במזרח התיכון תיכנע לארגון טרור בינוני, יוכח שניתן להכריע אותנו. זוהי שעתנו להיות אור לגויים ומגדלור של נחישות ועוצמה מול כוחות האופל. דווקא בדרך של עמידה איתנה יגדל הסיכוי להשבת החטופים, וחשוב מזה, השגת הכרעה ברורה של האויב שתשיב בעזרת ה' את השקט והביטחון לארצנו.