העיקר הכוונה

האיש שמייחסים לו הכי הרבה כוונות זדון בשיח הציבורי המורעל בישראל הוא ללא צל של ספק ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הטענה שנתניהו מוּנע גם בסוגיית החטופים בעיקר מאינטרסים אישיים ופוליטיים צרים מקודמת על ידי חלק גדול ממנהיגי האופוזיציה והתקשורת.

ההבדל היחיד בין הגרסאות השונות של טענה זו, שמהודהדת לציבור הרחב השכם והערב, הוא באיזו רמה של ודאות הם קובעים מה בדיוק קורה שם, בראשו של נתניהו.

לשיטת חוקרי מוח נתניהו, בנימין נתניהו אינו מודאג כלל מגורל החטופים אלא רק מהישרדותו הפוליטית. לשם כך נטען בין היתר שהוא רוצה שהמלחמה תימשך לנצח ועוד כהנה פניני דמוניזציה לא קוהרנטיים המוצגים לנו כעובדות מוגמרות. כדי להראות את האבסורד שבטענותיהם אאמץ את שיטתם ואצטרף, לצורך הדיון בלבד, לדעה שנתניהו אכן חושב רק על עצמו.

ובכן, מה באמת קורה שם, בראשו, על פי הנחה זו? הנה תוצאות החקירה שלי: נתניהו יחגוג בעוד חודש ומשהו את יום הולדתו ה־75, והתסריט הכי סביר בעיניי הוא שבשורה התחתונה נתניהו, שחושב רק על עצמו, רוצה להיכנס להיסטוריה – בפרט אחרי אסון 7 באוקטובר שרובץ עליו – בצורה חיובית ולא כמי שהביא לחורבנה של מדינת ישראל. מבחינתי, מבחינתנו, מבחינת כל עם ישראל, זהו מצב ברור של win-win: הלוואי שיצליח בכך, הצלחתו היא הצלחתנו. במקום תסריט סביר זה, גם על פי הנחות היסוד שלהם, מנסים הקפלניסטים – מאהוד ברק עד שקמה ברסלר ועד לפרשנינו לענייני משהו בכלל ונתניהו בפרט – לשכנע אותנו שלא רק שלביבי אכפת רק מעצמו, אלא הוא גם פועל נגד האינטרס שלו בכיוונים שיגרמו לכך שייזכר לדיראון עולם. האם זה הגיוני, באיזשהו קנה מידה?

מהיכן שואב השמאל את החוצפה להאכיל אותנו סרטים שהם לא רק בזויים אלא גם בלתי סבירים על פי כל הבנה פסיכולוגית, גם בהנחה שביבי הוא רשע מרושע? ובכן, לשמאל יש שיטה מיוחדת להסתכל על המציאות, שיטה שמחסנת אותו מטעויות. בשיטה זו, יצוין, משתמשות כל תנועות השמאל בעולם: השמאל חינך אותנו למדוד אותו על פי כוונותיו בלבד, לא חלילה על פי התוצאות של כוונותיו. יוסי שריד, שולמית אלוני, עמוס עוז ודומיהם היו אנשים טובים מאוד, יפי בלורית כאלה, מבחוץ ומבפנים. הם רצו דברים טובים, שוויון, שלום עם אויבים, צדק חברתי, בקיצור Love and peace. דא עקא, בשטח זה לא עבד. תוצאות מעשיהם היו הפוכות ממה שהבטיחו לנו והביאו בסוף לאסון (כמו אוסלו, הנסיגה מגוש קטיף, חורבן מערכת המשפט בישראל והרשימה ארוכה).

אבל מה זה משנה, העיקר הכוונה הטובה. יש מהם אפילו מי שקיבלו פרס נובל על כוונותיהם הטובות (יחד עם ערפאת – טוב הוא באמת לא חשוד בכוונות טובות, אבל גם זה כבר לא משנה). הם יכולים להרשות לעצמם כל כישלון, כל הערכת מצב מופרכת, כולל סיפורים על מה שקורה בראשו של נתניהו, ובלבד שכוונותיהם טובות, לשיטתם.

ז'אן פול סארטר, למשל, הפילוסוף הצרפתי הנודע, היה אדם טוב מאוד עם שאיפות להפוך את העולם למקום טוב יותר. למימוש כוונותיו הטובות הוא פעל גם במישור הפוליטי והפך לשופר של השמאל הצרפתי: הוא התלהב מסטלין, כתב הקדמה לספר היסוד של הטרור הבין־לאומי 'המקוללים עלי אדמות' מאת פרנץ פנון, ובה הוא תמך ברצח של חפים מפשע ללא אבחנה, ובערוב ימיו עוד הספיק להזדהות עם הטרוריסטים הגרמנים מכנופיית באדר־מיינהוף. כל זה לא מפריע לאנשי שמאל לראות בו סמל של מוסר עד עצם היום הזה. ככה זה כשיש לך את הדי־אן־איי הנכון. העיקר הכוונות הטובות.

ומהו הדי־אן־איי של אנשי ימין? אלה אנשי ריב ומדון. כוונותיהם רעות. הם נגד קבלת האחר. יש אצלם מנשקי מזוזות, מדירי נשים סדרתיים, כל מיני פרימיטיביים שטוענים את הטענה המופרכת שלהט"ב זה נגד התורה. הם גם צרי אופקים ולא רוצים שיהודים יתחתנו עם שאינם יהודים. בקיצור, אלה אנשים רעים. זה בדי־אן־איי שלהם להיות אנשים רעים. וגם בדי־אן־איי של מנהיגם, נתניהו. לכן מותר לאנשי השמאל – אלה שהתברכו בדי־אן־איי הטוב – לפרשן את כל מניעיו של נתניהו על פי הדי־אן־איי הרע שהם פיענחו אצלו.

עלינו להמשיך לחשוף את הנזקים שגורמים האנשים בעלי הדי־אן־איי ה"טוב" בחסות כוונותיהם הטובות וקביעתם האידאולוגית. בכוונותיהם הטובות הם ממשיכים לסלול לנו את הדרך לגיהינום. רוב העם לא איתם. רוב העם אינו מקובע אידאולוגית, ולו מהסיבה הפשוטה שבמזרח התיכון החדש שהשמאל הביא עלינו, ממקובעות אידאולוגית מתים.

הכותב הוא ד"ר ומרצה בכיר באוניברסיטת אריאל